שיעור חופשי / אדר תשעח / מרץ 2018 / גליון 124

// תרבות אתנחתא " אני מאמינה שאפשר לרקוד בכל גיל ולהפיק מכך תועלת והנאה מרובים", אומרת גלית ליס, כוריאוגרפית ומנחה סדנאות תנועה ואמנות הבמה לנשים בגיל הבוגר, החוקרת את הווית ההתבגרות והזיקנה דרך הגוף והתנועה. כחלק מהאג'נדה האמנותית והחברתית שלה היא בוחרת ליצור עם נשים שאינן רקדניות ופועלת ליצירת מרחב אמנותי לנשים מבוגרות, וכן לקידום הרעיון של חיים בחברה המאפשרת התפתחות ומימוש עצמי גם בגוף בוגר. ליס מסבירה כי התנועה טבעית לגוף משלבי החיים מוקדמים, אלא שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מפסיקים לעשות תנועות מסוימות, והתוצאה היא שה"מסלול" שאחראי במוח על התנועות האלה הולך ומיטשטש. הרעיון הוא "להעיר" את אותם מסלולים ולחדש את היכולת לבצע את התנועות. ליס מאמינה, מתוך מחקריה וניסיונה בשטח, שיש ביכולתנו לשכלל את התנועה ולהפוך אותה לאיכותית יותר ככל שנתכוון ונתרכז במהלך התנועתי. איך זה קורה בפועל? "אני עובדת בסטודיו עם המון דימויים. כך למשל, אני מבקשת מהנשים לדמיין שהן מסמנות בחול את טביעת כף רגלן. הדימוי הזה כולל את תחושת החול הרך, את הטמפרטורה שלו ואת האופן שבו הן מעבירות משקל לכף הרגל ובתוך כך מעמיקות את העקבות. זהו מהלך של דמיון מודרך שבעקבותיו תנועת כף הרגל הופכת לאיכותית יותר, ואז אפשר לעבור לעבוד על חלק אחר בגוף ולאט לאט לשכלל את תנועת הגוף כולו - ולא פחות חשוב, ליהנות מהאפשרויות החדשות". איך מתמודדים עם מגבלות גופניות שמקורן בהתבגרות הטבעית? "מטבע העבודה שלנו, כל אישה עובדת בהתאם ליכולתה, ובסדנאות מוצגות אפשרויות חלופיות לתנועות קשות לביצוע. יחד עם זאת, במהלך השנים למדתי שהמכשלה האמיתית היא לא מגבלת הגוף אלא זו של המוח. כלומר, אנחנו פועלים תחת סטריאוטיפים הנוגעים לגיל הבוגר, שאותם אני שמחה לנפץ. כך אני מגלה שנשים מבוגרות לא רוצות להתגלגל או לזחול על הרצפה, כי 'זה לא ראוי לנשים בגילנו', או כי הן חוששות שיהיה להן קשה לקום. הן לא רוצות לחשוף את הקושי ולכן נמנעות לרקוד בכל גיל המופע החדש של הכוריאוגרפית גלית ליס מעלה על נס את היכולת להופיע על במה גם בגיל מבוגר - וליהנות מכל רגע " תופעת מגמות המחול בבתי ספר 'רגילים' מתרחבת בתהליך מבורך שהגיע לשיאו , ונמשך מאז", אומרת ד"ר יעל 90- בשנות ה (יאלי) נתיב, שחקרה את התחום בעבודת הדוקטורט שלה. לדבריה, כיום פועלות ברחבי מגמות מחול, המהוות מעין ממלכה 100- הארץ כ נשית - "נערות ומורות שנכנסות לסטודיו, שבו שוררים כללים ואווירה שונה מאלה שמקובלים בבית הספר". נתיב התמקדה, כאמור, בבתי ספר רגילים - וביקשה להאיר את הסצנה הלימודית-חינוכית שמתרחשת בסטודיו, ולא את הממד של ההופעות. "רציתי לראות מה קורה כשהדלת של הסטודיו נסגרת. מה עובר על הנערות הללו, שרובן לא חושבות על קריירה כרקדניות אלא נמשכות לתחום, נהנות ממנו ומגלות שהלימוד במגמה, שהוא התובעני מכל מגמות האמנות בתיכוניים, מעצים אותן". נתיב מוסיפה ומפרטת כי בגיל הזה הנערות עסוקות בגופן ובשאלות של זהות ונשיות, חוות את יחסי הכוחות בין בנים לבנות וגם את הציווי התרבותי ביחס לגופן (להקטין אותו), ותוהות על הנראות שלהן (האם אני יפה, רזה) ואופן ההתנהגות המצופה מהן (נשית, עדינה). "בסטודיו, לעומת זאת, מותר להן להיות הן עצמן ולהשתחרר מהמבט הגברי או החינוכי עליהן. מותר להן לפטפט, למתוח את הרגליים, להשתולל ולהתגלגל על הרצפה - מה שכמובן אסור בכל מקום ציבורי אחר. וכך, כשהן מחליפות בגדים הן נכנסות לפאזה אחרת - דמוקרטית יותר ומכילה מגוון, וגם התחרות מתמתנת. "בשיחותי עם הנערות הופתעתי כששמעתי שבמהלך לימודי המחול הנערות למדו להכיר את גופן ובתוך כך למדו לאהוב אותו", מספרת נתיב. ההעצמה הזאת, שמתוגברת גם בפעילות הגופנית שמשחררת, לא נשארת בסטודיו אלא מלווה את הנערות גם בחוץ. אבחנות אלו הן חלק מרבות המובאות ב"סדקים של חירות - גוף, מגדר ואידאולוגיה בחינוך לריקוד בישראל", ספר שכתבו נתיב ועמיתתה ד"ר הודל אופיר, שחקרה בעיקר את הצד השני - כלומר את המורות לריקוד. "מדובר בתופעה מעניינת מאוד. בעוד ששדה המחול פורח ואלפי ילדות ונערות רוקדות בכל הארץ, יש התעלמות מחקרית כמעט מוחלטת מהוראת המחול, כמעט אך ורק בידי נשים שעושות חינוך דרך הגוף - בשונה מהחינוך ה'רגיל' שמשתמש בראש ובראשונה במילים ובחומר עיוני", קובעת אופיר. היא חושפת כאן טפח ממחקר על אותן מורות: מה מניע אותן, מה הן מרגישות ביחס לסטטוס הנמוך של המקצוע שלהן בהשוואה למקצועות "יוקרתיים", ותחת אילו אילוצים ותסכולים הן מתפקדות. כך למשל, תחת הכותרת "בין ייצור ליצירה" היא מציגה את הדילמה של המורות ומנהלות בתי ספר לריקוד, שמצד אחד עוסקות בתחום אמנותי ויצירתי, ומצד אחר נדרשות, בעיקר מסיבות כלכליות, "לייצר" עוד ועוד תלמידות שעומדות בסטנדרט של אסתטיקה מסוימת - כלומר, "לספק את הסחורה" בתהליך כמעט תעשייתי. הסטנדרטיזציה המדוברת מציבה במרכז את הבלט הקלאסי והמחול המודרני המערבי, וזאת, אגב, בשונה מהמגוון הרחב יותר ששרר בתחום הוראת .80- המחול עד שנות ה במקביל, כאמור, המורות לריקוד, ברובן נשים חזקות ומשכילות, מתמודדות עם יוקרתו הנמוכה של של מקצוע ההוראה, ובמיוחד בתחום המחול שנתפש כפחות יוקרתי מכל תחומי האמנות - הרבה אחרי המוזיקה והאמנות הפלסטית. בראיונות שערכה אופיר עם המורות התבררו חלק מהדרכים ליישב את הפער. כך למשל, אמרו לה חלק מהמורות כי המעמד של המקצוע והעובדה שהן משתכרות מעט חשובים להן פחות מהעובדה שהן מגשימות את עצמן; והדגישו את העובדה שהיתה להן אפשרות לבחור גם במקצועות אחרים ו"יוקרתיים". מורות אחרות אמרו שהן רואות בעצמן בראש ממלכת המחול ספר חדש חוקר את ההתרחבות של מגמות המחול ליותר ויותר בתי ספר, את השחרור שהיא מאפשרת לתלמידות - ואת התסכולים וההתמודדות של המורות למחול, נשים חזקות ומשכילות שפרנסתן תלויה בגופן המופע של גלית ליס. צילום :אלי פסי "בשיחותי עם הנערות הופתעתי ד"ר יעל נתיב: כששמעתי שבמהלך לימודי המחול הנערות למדו להכיר את גופן ובתוך כך למדו לאהוב אותו" 2018 מרץ < שיעור חופשי 32