שיעור חופשי / תמוז תשעח / יוני 2018 / גליון 125

הגן יש את תמונות ראש הממשלה, הנשיא וראש העיר. המשפטים שעל הקירות הם בלשון זכר. בגנים מופנות בנות לפינת מטבח והבנים בפינת הקוביות והלגו. אין איזון גם בספרים. יש שינוי בשוליים, אבל לא מספיק. “בבית הספר יש הסללה גלויה וסמויה. בנים בוחרים בדרך כלל מקצועות מדעיים, ומקצועות של בנות הם ממדעי הרוח. באופן סמוי, כל מורה יודעת שאחד מהסודות להצלחת שיעור הוא להשקיט את קבוצת הבנים המתפרעים. כתוצאה מכך, הבנים הם אלה שמתייחסים אליהם, ודואגים להם כל הזמן. בנות הן שקטות ופחות דומיננטיות. זה יוצר את האווירה בה גברים שולטים יותר במרחב החברתי. תמיד תשמעי עדויות על כך שהם מרביצים, מופרעים, מקללים. זה חזק ביסודי. “בבית הספר מתפתחת הערצה לספורטאים. הבנים מקבלים את המגרש המרכזי לכדורגל, והבנות נדחקות לשוליים. גם בתכני הלימוד יש דומיננטיות גברית. בבעיות במתמטיקה דנה אוספת פרחים ודן מטיס מטוס. בשיעורי היסטוריה לומדים על גברים שעושים דברים חשובים וכך הלאה. מתפתחת הבנה חזקה שמי שעושה הכל הם הבנים. אתה יודע כבן לאיפה החץ נשלח, ולאן אתה צריך להגיע. “לקראת הצבא ברור לך שהבנים הם לוחמים והם האליטה; בנות הן לא חלק מהסיפור הזה. אלו העובדות הבסיסיות של החיים שלנו. גברים מנהלים את העולם - מרמי לוי ועד נשיא המדינה. זו תרבות פטריארכלית, ושני המינים מקבלים את המסר החברתי בהתאם: בנות מבינות שאין להן מה לחתור גבוה, כי יש תקרת זכוכית. ובנים מבינים את המסר החברתי, כאילו נטל ההוכחה עליהם: עליהם לתפקד בחברה, להביא פרנסה, להפרות ולהילחם. זה מוביל לתסכול. אם לא פעלת בהתאם לציפיות, אתה לא מספיק גבר”. המסר במדיה: ה”לא” יכול להפוך ל”כן” האם המדיה החדשה הרעה את המצב? “ילד רואה כיום אלפי תקיפות מיניות במדיה. הוא רואה התנהגות ברוטלית של גברים כלפי נשים ברחוב, במדיה הדיגיטלית, בסרטים. הסיפור המרכזי הוא כזה: יש בחור ובחורה, לאורך רוב הסיפור היא לא רוצה אותו ובסוף היא כן רוצה. הוא מטריד ומציק, או משכנע. זה עובד - בכוח או במוח. “ראיתי עם הילדים שלי את הסרט ‘האימפריה . בסרט הזה יש עשרות 1980- מכה שנית’ מ גברים על פני הגלקסיה ואישה יחידה. הריסון פורד הוא הגיבור האן סולו, ולצדו הנסיכה ליאה (קארי פישר). בכל פעם שיש סצנה משותפת הוא מנסה להתחיל אתה, נוגע בה, תופס בה - והיא אומרת שהיא לא רוצה, אבל הוא ממשיך. זה מעביר את המסר של’לא’ שלה אין משמעות. “הקולנוע מייצר פנטזיה של חיזור בקלי קלות. התרבות משדרת את מדד המאצ’ו, שאף גבר לא משיג. הנער מקבל את הרושם שהכל קיצוני וגדול מכפי שהוא באמת. בבתי ספר אין חינוך יועצות 60 מיני לבנים. למשרד החינוך יש רק שאמורות לחנך את כל הארץ. יש אווירה של חוסר ביטחון על רקע מגדרי. הבנות מוטרדות בהערות, במגע לא הולם; הבנים מרגישים שהם כל הזמן צריכים להגן על הזהות שלהם כגברים. לעתים קרובות אני מקבל מסרונים מהורים ומנהלים שמבקשים להתייעץ אתי על טקסי השפלה בבית הספר. תלמידים שמרגישים מפוחדים על רקע מגדרי, לא יכולים להיות תלמידים טובים. יש היום יותר מודעות לבעיה זו”. אפשר לשנות את התהליך הזה? זה הפיך? “אני חושב שתוכניות התערבות בבתי הספר הן עניין של פיקוח נפש. גם אם נגיע לרמת טיפול גבוהה בפגיעות עצמן, וגם אם נביא צוות של פסיכולוגים ומטפלים לבית הספר, זה לא ימנע את התקיפה הבאה. מה שימנע את התקיפה הבאה זה רק חינוך. כיום אני עובד עם , והידיעה שאפשר 18 כל הגילאים, משנתיים ועד להציל בסופו של דבר ילד או ילדה מתקיפה או מלהיות תוקף היא משמעותית מאוד בעיני. “ואולם, בחינוך צריך להבין שאין מתבונן מהצד. כמורה, אתה משמר או משנה. אתה אף פעם לא ניטרלי. בשיעור יכולה לא פעם להתרחש אפיזודה של אלימות מגדרית - תלמיד יגיד ‘הומו’, או יעליב נערה. למורה הכי נוח להתעלם. היא תגיד, ‘שבו בשקט’. אבל באותו רגע המורה הזו, המשמשת מודל חיקוי בהיבט המגדרי, יוצרת חניכה לחיים של אי שוויון מגדרי. היא אמרה ‘זו בעיה שלכם’ – ועכשיו כל הבנות בכיתה, כולל הנפגעת, מבינות שאף אחד לא יבוא לעזרתן; וכל הבנים בכיתה, כולל הפוגע, מבינים שאפשר לפגוע בלי לקבל תגובה”. למה המורים מתעלמים? “יש עיוורון בכל הקשור לנושא המגדר בחברה, ומורים הם חלק מהחברה. אני מחלק את התגובות השכיחות לפגיעה על רקע מגדרי או לאי שוויון מגדרי לכמה סוגים. קודם כל, הכחשה: ‘זה לא קורה, עזוב. אין בעיה של שוויון מגדרי, אין תקיפות מיניות’. התגובה השנייה היא התנגדות: ‘כולן משקרות. בנות אוהבות שמתחילים איתן. אם מישהו ייגע בהן זה יחמיא להן’. יש תגובה שאני מכנה טריוויאליזציה. כלומר, ‘זה המצב. זה תמיד היה ותמיד יהיה. מה אפשר לעשות?’. ואז יש תגובה שכבר משלימה עם התופעה ואומרת: ‘כן, זו באמת בעיה, אבל מה אני הקטן יכול לעשות?’ ולבסוף, יש את הקבוצה הקטנה של המתעניינים: בכל בית ספר יש מורה פמיניסטית שעוסקת במגדר, ויש גם כאלה שמתחילים להתעניין אבל לא ינקפו אצבע. הם חברתיים מהכורסה. אבל אין כמעט גברים שמוכנים לעשות משהו. לאחרונה הייתי בכנס של מגדר וחינוך בירושלים והיו שם אולי שלושה-ארבעה מורים”. למה בעצם? “הנושא שקוף מדי. מצד אחד, לא מזהים עדיין את הבעיה; ומצד אחר, לגברים אין אינטרס לשנות את המצב, כי כל דיבור על מגדר נתפש כרדיקלי והם חוששים להיתפש כלא נורמטיביים. מנהלים, למשל, מפחדים שבגלל השחרור המגדרי יהיו יותר הומוסקסואלים, וכן שיהיה פחות גיוס לצבא. אבל אני קורא לטענות הללו אגדות המדרון החלקלק. יש אחוז מסוים של להט”בים באוכלוסייה וזה לא משתנה. כמו כן, צריך להבין שאם מתייחסים לנושא המגדרי, לא מצמצמים את הגבריות, אלא מרחיבים אותה - וחברה צריכה ריבוי של אפשרויות”. איזו התערבות בית-ספרית נחוצה כדי לשנות את המצב? “מגדר הוא כמו הלחות באוויר. אי אפשר לנטרל את ההשפעות שלו, שנמצאות בכל מקום. אין נערה שלא שמעה הערות הנוגעות לגופה, אין אחת שלא צבטו או רמזו לה, אין אחת שלא הבינה שהיא לא שווה בשלב מסוים בחייה. אמנם אי אפשר לשנות את החברה כולה, אבל אפשר לשנות קבוצה, בית ספר. אם אשנה כל פרט ופרט בבית הספר כדי שלא ישמר וישעתק מבחינה מגדרית את המצב הקיים, יהיה שינוי. “תוכנית התערבות בתיכון הבנים של מכון הרטמן מספקת מעטפת לנושאים טיפוליים, רגשיים, פוליטיים וחינוכיים רבים. בדמיון שלי, ילד הולך ברחוב עד שהוא מגיע לבית הספר שהוא כעין רחם – חלל מוגן של שוויון מגדרי. זה המסר שתלמידים מקבלים כאן מבית הספר כולו, מכל מורה ומורה, ולא רק מהמורה הפמיניסטית המוזרה. כל המקום משדר ומשקף להם שאנחנו מאמינים בשוויון מגדרי. “כדי להעביר תוכנית כזו, בית הספר מחליט שמשנים תודעה. זה מתחיל, כמו שקרה אצלנו, מהמנהל, שמוכן להשקיע בשוויון. כל מחנך כיתה עובר הכשרה ללמד מגדר, ומגדר נהפך למקצוע מהמניין, שעה וחצי בשבוע, כמו מדעים. ההתייחסות למגדר יכולה להיכנס לכל המקצועות. אלה נושאים שצריך לדון בהם בקבוצות קטנות. “צריך לתת כלים לתלמידים, כדי שילמדו לבצע חשיבה ביקורתית ולעשות תהליך של קבלת החלטות בצמתים קריטיים. למשל, ילד מקבל תמונה של בת חשופה בטלפון. האם להשאיר, להעביר הלאה או למחוק? “תוכנית כזו מחזירה את המחנכים למרכז - כי רק המחנך יכול ליצור בונדינג עם התלמיד. הוא בעמדה ניטרלית. זה לא הורה, זה לא חבר. בסקרים שביצענו בתיכון ראינו שתלמידים מעדיפים לדבר עם מורים. הם סומכים על העמדה של המחנך. “יש פתרונות רבים שאפשר להציע למניעת אלימות מגדרית כתרבות ארגונית, כמו למשל שאף אחד לא נוגע בתלמיד אחר בבית הספר. הכניסו את זה בכמה בתי ספר בארה”ב וזה עובד – אבל צריך אומץ. צריך לקפוץ למים. “כשילד גדל באווירה כזו בבית ספר, הוא יתכווץ לנוכח תופעות של אלימות מגדרית,. ואז הוא יוכל גם לעשות מודלינג לחברו. חבר שלך אומר לך ‘אחי, בוא תראה את התמונה של זו’, ואתה תגיד לו, ‘זה לא כדאי, זה לא חוקי’. כמה חבר’ה כתבו לך שאם אתה לא עושה אותה אתה אפס? אתה בא לחבר שלך ואומר ‘בינינו, אתה אחלה גבר, אם אתה לא עושה אותה’”. “צריך לתת כלים לתלמידים, כדי שילמדו לבצע חשיבה ביקורתית ולעשות תהליך של קבלת החלטות בצמתים קריטיים. למשל, ילד מקבל תמונה של בת חשופה בטלפון. האם להשאיר, להעביר הלאה או למחוק?" מתוך הסרט "מלחמת הכוכבים". "המסר הוא של'לא' של האישה אין משמעות" הקרן לקידום מקצועי הסתדרות המורים בישראל ה ֶ ד ָ שּׂ ַ ץ ה ֵ ם ע ָ ד ָ א ָ י ה ִ 'כּ ה' ָ ל ְ ע ַ מ ְ ף ל ֵ ץ הוּא שׁוֹא ֵ ע ָ מוֹ ה ְ כּ נתן זך תפריט בית-ספרי קישורן קהילות מקצועיות ממדים פרזנטציה בריבוע מפגשי “בין הצלצולים” בחדרי המורים אתר “בין הצלצולים” שרות “מוּדעות” סל״ב - סלולרי בכיתה ניוזלטר קלמ״ר מחשב נייד לכל מורה יש קול ויש עונה מפגשים להצלחה קורס ֿ אנגלית קורס ערבית סופר נולד ״במה״ במת מחנכים בה״ה טכנולוגיה בכף היד “אתרוג” כתב עת keren.itu.org.il לפעולות הקרן לקידום מקצועי: 03-6928283 : פקס 03-6928282 : טלפון 17 שיעור חופשי > 2018 יוני 2018 יוני < שיעור חופשי 16