שיעור חופשי / תמוז תשעח / יוני 2018 / גליון 125

כמו הרבה דברים טובים, גם התערוכה המוצגת בימים אלה בגלריה לאמנות השוכנת ב"בית המורה" בתל אביב, התחילה במקרה. לאוצרי התערוכה התגלה כי במחסן של בית המורה נמצאות קופסאות עץ ישנות שנחרץ דינן להיזרק. השניים, משה עמר ושרה כהן- בונן, בחנו את הקופסאות, גילו את החותמות והמספרים שהוטבעו עליהן, ככל הנראה לאחר שבעבר שימשו תיבות קלפי, והחליטו לעשות בהן שימוש מחודש. "ייחודן של הקופסאות - החומר והרמזים לשימושי העבר שלהן בדמות חותמות ומספרים - שבו את ליבנו, והחלטנו לחלק אותן לאמנים ולעשות תערוכה שתתבסס על התיבות הללו, כשההנחיה הנושאית היתה 'הפנים של החוץ' - כותרת שכשאינה מנוקדת היא משתמעת לשתי פנים. הנחיה זו נהפכה לכותרת התערוכה", כותבת כהן- בונן בדף התערוכה. האמנים שלוקחים בה חלק 62 , ואכן התייחסו, כל אחד בשפתו ובסגנונו, לכותרת הזו; ובעבודותיהם הם מציעים שלל ביטויים אמנותיים שיוצאים מתוך המרחב של קופסאות העץ הסתמיות לכאורה, לעבודות שכוללות התייחסות לטווח רחב מאוד של נושאים: זהות, קשר, גבולות וטריטוריות, השלמה וניגוד, נשיות, מלחמה ועוד. כך למשל עבודתה של אריאלה ברנדר, "פליטים", שעליה היא כותבת: "אין אדם בעולם שבוחר להיות פליט… ממשלת ישראל היא קופסה שחורה בעיני. זהו לצערי פנים. ממשלת ישראל 'הנאורה' שולחת אנשים אל מותם. האם לא למדנו שום דבר מהשואה??? חוץ הן סודן ואריתריאה שבהן נהרגים עשרות בני אדם כל יום ולשם נשלחים הפליטים". ובמעבר חד, "שחמט", עבודתה של דבורה בלוך המייצגת את משחק המלחמה המוכר המסמל אסטרטגיה ומחשבה קדימה ומהדהד בצבעי השחור והלבן את ניגודי חיינו. עוד Me , בתערוכה: עבודתה של חני נחמני , שואבת השראה מהקמפיין נגד הטרדה Too מינית ומציגה את האישה הפגועה והמרוסקת מבפנים, שמשדרת "עסקים כרגיל" כלפי חוץ. ולהבדיל, עבודתה של שרה מלצר שמתקשרת לשואה, לאובדן הנורא ולשימור הזיכרון באמצעות דמויות נוכחות/נפקדות; ואילו סבטלנה לוקש תרמה לתערוכה עבודה אישית – היא ביקשה לטשטש את גבולות הקופסה, שמייצגת עבורה ים, כביטוי להרגשתה שהים הוא גם ביתה. גם מבחינת הצורה ודרכי הביטוי האמנותיות ניכר בתערוכה מגוון מרשים - ציורים, פסלים, מיצגים, פסיפסים, הדבקות, שימוש ב"רדי מייד" ועוד. אחת המציגות היא שירלי גולדשטיין, בוגרת "המדרשה לאמנות" בה למדה, בין היתר, אצל רפי לביא ויאיר גרבוז, והושפעה בזמנו מהאמנות הקונספטואלית ומציירי הפעולה האמריקאים. לדבריה, היא התעניינה אז גם בכתב יד אישי שהעסיק אז חלק נכבד מהאמנות הישראלית, ובעבודה שיצרה לתערוכה היא מתארת שני מרכיבים עיקריים - עצמאיים ובכל זאת משיקים זה לזה: הדימוי וההבעה האקספרסיבית והטקסט הקליגרפי. האמנית השאירה את החותמת והמספר שהוטבעו על התיבה וכיסתה אותה בציור מופשט, אקספרסיבי וצבעוני, כשבחלקה הפנימי ציירה שמש בוהקת ומסביבה אותיות בעברית, אנגלית ויפנית. שבתאי מצליח מציג בתערוכה את "בריאת האדם והשבר" - מיצג בן שני חלקים ובמרכזו פסלי ידיים בלבן בוהק עשויים מגבס, בהשראת קטע מיצירתו של מיכאלאנג'לו המתארת את הבורא ברגע הקריטי, לפני המגע בין אצבעו לאצבע האדם הראשון והענקת ניצוץ החיים לאדם/ לאנושות. שברי המראה שהציב היוצר מסביב לפסלים וההשתקפויות השבורות שלהם מייצגים, כך מצליח, את משבר האמונה של האדם. אסתר הלפרין מציגה בתערוכה עבודה מעיסת נייר – שני פסלים קטנים המייצגים אנשים "אחרים" שמגיחים מתוך התיבה, ועליהם היא אומרת, בין היתר: "העולם שלנו מלא בתרבויות שונות, חלקן עדיין בשבטים קטנים ופרימיטיביים. ההתפתחות הטכנולוגית והגלובליזציה גורמים גם להם לפרוץ את המסגרת השבטית, להרים ראש ולראות מה קורה סביבם. לחיבור בין תרבויות אני קוראת פנים וחוץ. הרגליים בפנים והראש כבר בחוץ". נירה סביר, לעומתה, לא "התחברה" לקופסה שקיבלה, ובשלב מסוים החליטה לנסר אותה להרבה מסגרות דקות שדיברו אליה יותר, ואותן שילבה כחומר נוסף - עם צבעים, חרוזים ובדים - בקומפוזיציה שיצרה. יעל אפרתי // תרבות אתנחתא בתוך הקופסה ומחוצה לה קופסאות ישנות ששימשו תיבות קלפי הן המוקד והבסיס לתערוכה חדשה אמנים - שלכל אחד מהם פרשנות אחרת ומרתקת לנושא 26 בהשתתפות ההרגשה בעת הצפייה ב"פוגה" והמחשבות לאחריה מעלות מחדש שאלה שכבר נדונה לא פעם, והיא אם יש קריטריונים מיוחדים שכדאי להביא בחשבון כשבוחרים יצירת מחול עבור קהל צעיר. בשונה מהצגת תיאטרון שבה הטקסט הוא מרכז היצירה, מופע מחול הוא חוויה מופשטת ונטולת מילים, המאפשרת לכל צופה לחוות ולפרש את המתרחש על הבמה בהתאם לגילו, ניסיונו בחיים, האסוציאציות שעולות בו ועוד. ענבל פינטו, כוריאוגרפית מוערכת ורבת ניסיון בהופעות בפני קהלים מגוונים בארץ ובחו"ל, לא מקבלת את החלוקה המובהקת ליצירות מחול המיועדות למבוגרים לעומת אלו המכוונות לילדים. במהלך הקריירה הארוכה שלה היא יצרה (עם אבשלום פולק) רק עבודה אחת שיועדה לקהל לילדים ("דגי זהב", בתמונה משמאל), ומנסיונה היא קובעת שאת רוב רפרטואר הלהקה היתה מעלה בשמחה בפני ילדים כמופע "לכל המשפחה". "אני אף פעם לא מכוונת את היצירה שלי לקהל מסוים. אני חושבת שיצירה אמנותית איכותית למבוגרים תהיה כזאת גם לילדים ולבני נוער", היא מסבירה. לדבריה, לקהל הצעיר יש יתרונות: "הילדים משוחררים יותר ויש להם יכולת הכלה רבה יותר, כי עוד לא התגבשו בהם דעות קדומות וסטריאוטיפים. הם מסתכלים על המתרחש על הבמה כמו על מגרש משחקים שיש בו שעשוע והרבה מקום לדמיון". לדברי פינטו, כמה מעבודות הלהקה הועלו לא פעם בפני קהל צעיר, והתגובות שלהם, כמו גם של המלווים הבוגרים, היו מצוינות. באיזה גיל אפשר להתחיל לצפות בהופעות מחול? כשהיא נשאלת על החשש לקחת ילד בן שלוש-ארבע לאולם התיאטרון, היא משיבה בביטחון: "ברור שזה לא קורה מיד. צפייה במופע היא עניין נרכש ולכן צריך לחשוף אותו כמה פעמים, להסביר לו מראש בבית על היצירה, על הרקדנים, ואולי על המוזיקה או התלבושות. אם אפשר, כדאי להיעזר בתמונות. במקביל, יש לספר לו באופן ידידותי על כללי הישיבה באולם, ומהשלב הזה ואילך האחריות היא של היוצרים - אם הם עשו עבודה טובה ומקצועית, כזאת שיש לה מימד ויזואלי מרתק ומעורבים בה רגש ודמיון, הילדים יעשו את השאר". יעל אפרתי י ש רגע אחד ב"פוגה", ממש בהתחלה, שבו מתוודע הצופה למהות היצירה שבה הוא עומד לצפות - רקדנית יפהפיה בשמלת קטיפה אדומה שרוקדת ליד פסנתר חום. זהו. רקדנית אחת, פסנתר אחד וביניהם התנועה - הכוכבת הראשית של המופע, שמקבלת תמיכה וחיזוק מהתאורה הנפלאה, מעיצוב הבמה והתלבושות ומהמוזיקה הנהדרת, שהופכים את המופע הזה לממתק של ממש. ממתק מקצועי ומוקפד עד אחרון פרטיו, כזה שנכנס ללב בלי לוותר על מורכבות; ומשאיר צופים צעירים ומבוגרים, מנוסים בצפייה במחול וגם מי שאינם כאלה, עם חיוך רחב על הפנים וטעם של עוד. את השפה התנועתית של פינטו אפשר לזהות מיד - תמיד יהיה בה שילוב של הווירטואוזי עם הבלתי מושלם, תמיד ירקדו אותה בכאילו נונשלנטיות ותמיד יהיה בה, ואף פעם לא יודעים מתי, סוג של פאנץ'. החומרים שמהן עשויות העבודות של פינטו לקוחים מעולמות הדמיון והפנטזיה. היא הולכת אליהם שוב ושוב, והקהל יוצא איתה למסע כל פעם מחדש, כשמחוז החפץ פחות חשוב, והעיקר הוא הדרך אליו. הפעם, ב"פוגה" שהועלתה לאחרונה בבכורה ותועלה שוב ברחבי הארץ בחודשים הקרובים, המסע הזה הוא מסע אל העבר. אל דמויות שהיו פעם ואינן, אל מאורעות שחלפו בחיים, אל זכרונות מפעם שנשכחו אבל לא נמחקו והנפש, הו הנפש, מבקשת לחזור אליהם, אולי בפעם האחרונה ואולי בעצם לא. מי יודע? למסע המהורהר הזה לעבר, מסע של המחשבה והרגש, יוצאת פינטו עם קבוצת רקדנים נהדרים ושחקן אחד, נהדר לא פחות. הם נראים כאילו השפה התנועתית שלה מוטבעת בכל שריר ועצם בגופם, הם מרהיבים ונוגעים ללב, וקשה להוריד מהם את העיניים אפילו לרגע. כשהרקדניות לבושות בשמלות הקטיפה האדומות שלהן, מין רביעייה משוכפלת, נודד המבט מאחת לשנייה וחוזר חלילה במהירות, כדי לא להפסיד כלום. הרקדנים מצידם, בשילוב של גמישות, חן וכוח, ואולי גם קצת אירוניה עצמית, מרחיבים את היריעה ומופקדים על פתיחתו וסגירתו של המסך, מהלך שמחייב הסבר קצר. זהו מסך שנגלה לעיני הקהל כשעולה המסך הראשי של התיאטרון. המסך הפנימי הזה, המשתרע לרוחבה של כל הבמה, מורכב משני מסכים שהם שתי תמונות נוף זהות שנגלות ומוסתרות כמה פעמים במהלך הערב. אפשר לראות בפעולה הזאת סוג של עריכה, כשסגירת המסך מציינת סיום של תת-פרק ביצירה, ופתיחתו מחדש - את הרעיון הבא. אפשר גם לראות אותו כאמצעי בימתי שסביבו רוקמת היוצרת מחוות וסצינות, שרובן מצליחות להפתיע ואף לשעשע את הקהל. כך או כך, המסך המדובר, כמו כל החלל הבימתי, עוצב על ידי פינטו. את קירות החדר שבו הכל קורה היא חיפתה ביריעות בדים רחבות, שמאפשרות לרקדניות ולרקדנים להיעלם בתוכם; והציבה במרכז הבמה את הפסנתר, חפץ כבד ועתיר אסוציאציות, שמקבל כאן הקשר מקורי כשלא מעט מההתרחשויות קורות סביבו. פינטו גם עיצבה את התלבושות למופע, וטענה אותן ביופי רך ורומנטי וגם בטוויסט קטן. בשלב מסוים מתברר שהשרוולים, גם של השמלות וגם של חולצות הרקדנים, מתחברים זה לזה באופן שיוצר מעגל זרועות, המאפשר עוד ועוד רעיונות תנועתיים ועוד בת שחוק שלנו - מרעיון פשוט ובלתי צפוי, שמצליח להפוך תנועה מוכרת לאחת חדשה. על פס הקול המוזיקלי של "פוגה" אחראית הצ'לנית והזמרת מאיה בלזיצמן, שתרמה למופע הזה את הנופך המהורהר שלו. פס הקול הזה כולל לצד מוזיקה קלאסית טובה קטעי ג'אז מקסימים ואנרגטיים מפעם בהקלטת מחוספסות משהו, וקולע בדיוק לטעם של פינטו, המחבבת אולדי'ס ומרבה לשבץ אותם בעבודות המחול שלה. ואחרון אחרון חביב מעצב התאורה יאן מסע אל העבר בצלילי ריקוד ביצירה החדשה של ענבל פולק יש הרבה פיוט, יעל אפרתי דמיון - וגם הומור בלתי צפוי "פוגה". שילוב של הווירטואוזי עם הבלתי מושלם צילום רותם מזרחי טיבולי, שאחראי על מה שנקרא לו כאן אווירת הערב הזה, מושג חמקמק משהו, אבל כשהאווירה מוצלחת ומרגשת - אי אפשר לפספס אותה.  הרקדנים: מורן מילר, אלמוג בן חורין, עמית מרסינו, מרתה-לואיזה ינקובסקה, תומס וולס ־ כוט, אופיר ינאי וג'וי קמין והשחקן צבי פישזון. מתוך התערוכה בבית המורה. למעלה: ״בריאת העולם והשבר״, מיצג בן שני חלקים של שבתאי מצליח. מימין: תיבת הנגינה המזמרת שיצרה שרה כהן-בונן בהשראת ״מכורה שלי״ של לאה גולדברג צילומים: מור ברנשטיין מתוך דגי זהב - צילום: אייל לנדסמן 33 שיעור חופשי > 2018 יוני 2018 יוני < שיעור חופשי 32