שיעור חופשי / אדר א' תשעט / פברואר 2019 / גליון 127

ע שרות ילדים רכים, חלקם בני שלוש בלבד, השתובבו בחדווה ברחבת הכניסה לאולם הקונצרטים במוזיאון תל אביב לאמנות. את ההמתנה לתחילת הקונצרט של התזמורת האנדלוסית הם ניצלו למשחקי תופסת, ריקודים וגלישה על המרצפות הבוהקות. לקראת השעה שש ניתן האות: מלווים בהורים או סבתות וסבים הם נכנסו לאולם וחיכו בדריכות, כדי להצטרף דקות ספורות אחר כך במחיאות כפיים קצובות לנגינת התזמורת. המשפט "כי למוסיקה אין גיל...", המתנוסס על תוכניית הקונצרטים, הוא ה"אני מאמין" של מנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת, איריס חליפה. עשר שנים היא בתפקיד, ובמהלכן התרחב והלך היקף הפעילות של התזמורת הזאת. עשרה קונצרטים, חלקם מונחים, כבר קיבלו את אישור "סל תרבות" והם מועלים בקביעות בפני תלמידים כל שכבת גיל - החל מתלמידי השכבות הנמוכות בבתי הספר היסודיים ועד לתלמידי החטיבה העליונה - והקונצרט שמתאים לה. במקביל, כאמור, הושקה תוכנית המינויים וגם היא מועלית בהצלחה ברחבי הארץ. הקונצרט שבו נכחתי, "ניגון לב הזהב", הוא סיפור מסע מקסים שהתרחש "לפני שנים רבות בארץ רחוקה מעבר להרי האטלס...", שאליו יוצאת ילדה קטנה המבקש למצוא בעולם את הניגון שירפא את אמה החולה. את הילדה בסיפור, שהוא כמובן וריאציה על "פרח לב הזהב", מגלמת השחקנית והבובנאית לימור וקסלבלט, שמשלבת במסע עתיר החוויות דמויות ואירועים שבאמצעותם היא מפעילה את הקהל שהתמסר בהתלהבות. אחרי המסע הלא פשוט שלה והאכזבה מכך שהניגון המבוקש לא נמצא, מגיע ההפי אנד הצפוי - הילדה מגלה שמטרתה הושגה וכי הניגון המרפא כבר נמצא בליבה. ובתוך כל אלה, התזמורת בניצוחה של רעות צימחוני - כמה יפה לחשוף ילדים רכים לעוצמתה של תזמורת גדולה על הבמה, כמה חשוב להראות להם ולגרום להם לחוות את הקולות השונים של כלי הנגינה שמשקפים תרבויות שונות. לצד כינורות, ויולה, צ'לו וקונטרבאס, ישבו בשורה הראשונה נגני עוד, קאנון, קמנצ'ה (כינור המונח על הברך במאונך), דרבוקות וחליל נאי מעץ שכולם הפליאו לנגן בפני הקהל הצעיר וסיפקו לו, כמו גם למלווים הבוגרים, חוויה רב-חושית. "כבת להורים יוצאי מרוקו שמעתי בבית בעיקר מוסיקה ישראלית, כי ההורים שלי חשבו שזה הצעד הנכון. רק בבגרותי הבנתי שלא שמעתי ושאין לי כל מושג במוסיקה קלאסית מזרחית. אחרי ששמעתי ולמדתי אותה גם הבנתי שהיא לא נופלת במאום ממקבילתה המערבית", מסבירה חליפה את הרקע למאמץ שעושים בתזמורת להפיץ את המוסיקה האנדלוסית על הפיוטים שבה, ולחשוף אותה בפני קהלים צעירים ככל האפשר. "באקלים החברתי שבו אנו חיים היום, חשוב במיוחד שהדור הבא ילמד את המורשת שלו ויפתח תחושה של הזדהות ושייכות - גם ברמה האישית וגם בזאת הקולקטיבית. רק כאשר זה יקרה, וממעמד של תחושת שייכות וגאווה - ניתן יהיה לנהל שיח פוליטי-חברתי-תרבותי", היא מסכמת. לדבריה, החינוך שהתזמורת מבקש להנחיל לילדים מתחיל ברמה הבסיסית ביותר - איך מגיעים לקונצרט, איך יושבים באולם ומתי עוזבים אותו; ומגיע לרמה הגבוהה של חשיפת הרבדים השונים והמקצבים הקיימים במוסיקה האנדלוסית וההשפעות שספגה ממסורות שונות. כדי להנגיש אותה לדור הצעיר ולטפח את הרלוונטיות שלה דואגת חליפה לשלב בקונצרטים גם מוסיקה ישראלית (בקונצרט שבו נכחתי שר הפייטן אליה מויאל גם את "יש לי ציפור קטנה בלב"), ובו בזמן לקיים שיתופי פעולה עם גורמים נוספים, כמו למשל עם קבוצת ה"בלקן ביט בוקס". "אנחנו באנדלוסית מבקשים לא רק לשמר מוסיקה, אלא גם לקיים דיאלוגים שירחיבו את יריעת החוויה", מדגישה חליפה, המספרת שהמחלקה החינוכית של התזמורת מקיימת שיתוף פעולה עם משרד החינוך ועם קרן קרב, במסגרתו עוברות הגננות השתלמות בנושאי הפיוט לאורך השנה כולה. הגננות מלמדות את הפיוט בגן, ובסוף השנה, בקונצרט השיא, מגיעים כל הילדים ומשפחותיהם לשיר ביחד. לצד "ניגון לב הזהב" מציעה תוכנית המינויים של האנדלוסית לילדים גם את "עץ או פלא" - קונצרט ירוק המזמין את הילדים להתבונן ולהאזין לטבע שסביבנו באמצעות קטעי משחק, שירים, פיוטים וסיפורים, ו"אנדלוסית בגרוב ישראלי" – שירי ילדות ישראלית בעיבודים אוריינטליים עם נגיעות אנדלוסיות, ובהם "בובה זהבה", "אני אוהב שוקולד" ועוד. יעל אפרתי // תרבות אתנחתא התזמורת האנדלוסית - גם לילדים התזמורת הייחודית שמה לה למטרה לחשוף את המסורת המוסיקלית המזרחית העשירה בפני קהלים רבים ככל האפשר - כולל בגילאים צעירים במיוחד ו שאה של התערוכה החדשה והמסקרנת המוצגת במוזיאון בת ים לאמנות הוא "העידן החדש" (הניו-אייג'). המושג הזה, שנולד בשליש האחרון של המאה הקודמת, התקבל על ידי רבים באופן נלעג ולא זכה להתייחסות הראויה לו, בעיקר בגלל שיוחס לתרבות הפנאי, ונתפש כמשולל תוקף מדעי. ואולם, כפי שמסבירה אוצרת התערוכה הילה כהן-שניידרמן, "שורשיו של העידן החדש אינם נעוצים בפנאי הנהנתני, כי אם בשבר העמוק שהביאו עימן מלחמת העולם השנייה ומלחמת וייטנאם; ובצורך להיחלץ, להירפא ואף לצמוח מתוכו". האמנים המציגים בתערוכה הזאת - 12 מבחר מגוון של ציורים, עבודות וידאו, מיצגים ופסלים - נוגעים, כל אחד בדרכו, בלא נודע, באותו עניין חמקמק שלא תמיד נראה לעין, ומבקשים להביא אותו אל המודע, ליצוק אותו בחומר ולתת לו צורה. "במוקד התערוכה נמצא החיפוש אחר אמנות 'העידן החדש' וההבנה שהוא עודו נוכח והתגלמויותיו רק הולכות ומתפשטות אל עבר הטכנולוגי והווירטואלי", כותבת האוצרת בדברי ההסבר לתערוכה, ומוסיפה כי "בעוד שהמחשבה המערבית בבסיסה מבכרת את התודעה על פני הגוף ולמעשה מתנתקת ממנו ומן הידע העמוק שטמון בו, הניו-אייג' מעמיד הצעה הוליסטית שבה הגוף והנפש חד הם, ומצביע על מחיר שיבוש היחסים בין השניים". לפיכך, המכנה המשותף לכל העבודות שבתערוכה הוא ההצעה לחוות את האמנות לא רק כדימוי, אלא כחומר שיש להתקרב אליו ולחוש אותו. אחת העבודות הבולטות בתערוכה, המוצגת ברחבת הכניסה של המוזיאון, היא עבודתה של נטלי איילון הנמצאת על קו התפר שבין מדע לאמנות. במרכזה אצבע גדולה התלויה מהתקרה הגבוהה ומשוטטת בקו מעגלי - כמין אצבע אלוהים מכנית - ובתוך כך, אולי כמו כדור הארץ, גם סובבת על צירה. האצבע, שנוצקה כתבנית קרמית בדמות אצבעה של ) המנכיחה רק את 10 האמנית (שהוגדלה פי המעטפת שהיא העור העוטף את האצבע, נוגעת ברגש קדום ומקרינה כוח מיסטי. כך גם עבודתה הנוספת של איילון, המוצבת על הרצפה בדמות גלגל עין קרמי גדול ובהיר, שעליו טיפטפה האמנית טיפת צבע כחול - שטבעו הכימי גרם לו להתרחב לידי צורה של אישון כחול ומרתק, וסמל לראיית הנסתר. במעבר חד אבל באותו חלל, מוצג דיוקן העידן החדש באמנות התערוכה החדשה במוזיאון בת ים מוקדשת לתחום שגרר זלזול, לעג והתעלמות - ומציגה לא מעט עבודות מעוררות מחשבה חזק של יששכר בר ריבק, יוצר יהודי מחונן שלא זכה להכרה הראויה לו בישראל. , שנתיים אחרי שאביו נרצח בפוגרום 1921- ב באוקראינה, בר ריבק רשם בפחם את "פורטרט של העלמה א'". במבט ראשון נראית העבודה כיצירה קוביסטית, אבל מבט שני בה חושף צורות שבורות ומופשטות המביאות אל פני השטח שבר פנימי, ויש בה גם סוג של אנרגיה מיסטית שמשתקפת בעיניה של הדמות - שכל אחת מהן פונה לכיוון אחר ושתיהן אולי מתכתבות עם פסל העין של איילון ועם העין הבולטת בעבודתו של עומר הלפרין המוצגת בסמוך. עבודת הווידאו של אורי קצנשטיין מוצגת בקומתו השנייה של המוזיאון ומלווה בשיר המושמע בקולו של האמן, שנפטר לפני חודשים ספורים. היא מספרת בצבעוניות מושכת על מעין קהילה של מחפשים בודדים שמנסים ליצור קשר, אבל לא באמת מתאמצים לצאת מתוך עולמם הפנימי ומבדידותם. קצנשטיין יצר עבודה שמהדהדת ומלווה את הצופה בה גם הרבה אחרי שהוא עוזב את המוזיאון. במהלך חודשי הצגת התערוכה יתקיימו שיח גלריה, סיורים ופעילויות לכל המשפחה. יעל אפרתי ל אופרה, אמנות במה מוערכת ונפלאה, יש דימוי אליטיסטי ומרוחק משהו. גם הקהל הפוקד את אולמות האופרה אינו צעיר ברובו, ואם מביאים בחשבון את מחירי הכרטיסים הגבוהים - ברור שצריך לעשות מאמצים מיוחדים כדי לקרב את העולם הזה גם לקהל הצעיר, שהוא הדור העתידי של הצופים. האופרה הישראלית, המודעת לכל אלה, מקיימת תוכנית חינוך בגני הילדים ובבתי הספר ברחבי הארץ, ובה נחשפים הילדים מקרוב לשירה אופראית בביצוע זמרי אופרה צעירים. במקביל מקיימת האופרה את "שעת אופרה", מסגרת שבמהלכה חווים הילדים 6-3 מקסימה לבני שעה אחת של אופרה בעברית בבימוי מלא, עם תפאורה חלקית ובליווי פסנתר והנחיה. לצד אלה, מעלה לאחרונה האופרה גם הפקות מלאות לילדים על הבמה הגדולה. כך הועלו "עליסה בארץ הפלאות" הנהדרת, ו"מה עושות האיילות" הכוללת שירי ילדים אהובים בקולות אופראיים. שני המופעים מוצגים כעת ובחודשים הקרובים באולם הקטן של האופרה. בדצמבר האחרון הועלתה בבכורה ההפקה הגדולה השלישית שמגיחה לבמה הגדולה בהמון צבע והומור, "חליל הקסמים" שמה, והיא קרובה מאוד למקור ההשראה - "חליל הקסם" של וולפגנג אמדאוס מוצרט, בתרגומו לעברית של אהוד מנור. זוהי אופרה עמוקה ומוערכת, ולצד העלילה החיננית הנרקמת לאורכה שזורות בה שאלות כבדות משקל על משמעות העולם, על היחסים בין הורים לילדים ובין בעלים לנשותיהם ועל המלחמה האינסופית בין הטוב לרע. מטבע הדברים, בגרסה לילדים הותאמו התכנים לקהל הצעיר, ובמקביל הוחלט כי השירה תהיה בעברית. גם משך האופרה, שלרוב היא אירוע ארוך ממש, הותאם למידת הריכוז דקות. 80 ומעלה, ועומד על 7- של בני ה 300- "היצירה המופתית הזאת, בת יותר מ שנה, היא אמנם פנטזיה קסומה - אבל רלוונטית יותר מתמיד למציאות היומיומית של ילדינו", מסבירה שירית לי וייס, במאית האופרה החדשה, המדברת על היצירה הזו בהתלהבות מדבקת. לדבריה, צפיית ילדים באופרה מחייבת תיווך, ואם לא ניתן לקיים מפגש עם הסבר מקצועי, כדאי לעשות עבודת הכנה קטנה בבית, לפני שהולכים לצפות באופרה. "ילדים הם קהל פתוח יותר, שעוד לא הספיקו לגבש הרבה סטריאוטיפים; ולפיכך, אם מסבירים להם קצת על הקולות האופראיים ומשמיעים אותם, יש סיכוי גדול שהם יתמסרו לחוויה - ומי יודע, אולי יצמחו מהילדים האלה חובבי האופרה של העתיד", מקווה לי וייס. בתשובה לשאלה כיצד רתמה את האופרה הידועה לטובת יצירה לילדים, היא עונה שאת המסע הגדול שאליו יוצא הנסיך טמינו כדי לזכות באהובתו פמינה היא הפכה למסע פנימי - שבו נחשפות הדמויות גם בקשייהן וחולשותיהן. כל ההתרחשות ממוקמת בבית קסמים גדול ומואר, גדוש בדמויות צבעוניות ויצורים מופלאים שמדברים אל הילדים ומעוררים את דמיונם, ולפעמים הם גם מקור להזדהות. טמינו, למשל, מתמודד במהלך המסע עם פחדיו הגדולים ביותר, כשהוא נדרש לפגוש אנשים חדשים ולהתקרב אל מי ששונה ממנו, ואז לנסות להבין אותו כדי לשתף עמו פעולה. במקביל החדירה הבמאית לאופרה גם אפיון מגדרי - הנסיכה ב"חליל הקסמים" היא חזקה ואסרטיבית ורוצה ללכת בדרך עצמאית. שבחים מיוחדים מגיעים למעצבי התפאורה והתלבושות ניב מנור ואולה שבצוב (בהתאמה), שבראו על במת האופרה עולם מורכב וססגוני ששותפים לו גם התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח איתן שמייסר, וקרן חובב שכתבה את הטקסטים. יעל אפרתי חובבי האופרה של העתיד חליל הקסמים, גרסה חדשה של האופרה הישראלית ליצירה הוותיקה והאהובה של מוצרט, מבקשת לקרב את הקהל הצעיר לאמנות הבמה הסובלת מדימוי אליטיסטי חליל הקסמים צילום: יוסי צבקר למעלה: התזמורת האנדלוסית בקונצרט לילדים מימין: איריס חליפה, מנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת ,1921 ' יששכר בר ריבק. פורטרט של עלמה א צילום ליאת אלבלינג צילום: רפי דלויה 33 שיעור חופשי > 2019 פברואר 2019 פברואר < שיעור חופשי 32