שיעור חופשי | ניסן תשפ"א | מרץ 2021 | גליון 133

57 | שיעור חופשי “אני מאמין שאתה לא חייב להפסיד, אבל לא בהכרח אתה צריך להיות יותר טוב ממישהו אחר. עשיתי עד היום אלפי מפגשים עם ילדים, הם שואלים אותי איזה שיר אני הכי אוהב, איזה ספר אני הכי אוהב, ואני אומר להם שזה בכלל לא חשוב, והחיים שלנו זה לא על לנצח אלא על שיתופי פעולה” ב מושב עין-עירון שבו גדל יהודה משפחות ומעט 60 אטלס היו ילדים. ההורים עבדו "מחושך עד חושך" והילדים חילקו את זמנם בין בית הספר לבין העבודות הפיזיות שנדרשו להשתתף בהן, ובין לבין שילבו משחקים בסבי ה הירוקה. כשהוא נזכר בילדותו, אטלס לא עוטף אותה בצבעים נוסטלגיים. "ההורים לא התעסקו עם הילדים, גדלנו עם עצמנו, וחלק מהמשימות שלנו כללו עזרה להורים - הבן לאבא חלבתי 12 והבת לאמא. עבדנו קשה, כבר בגיל בידיים, והיה מעט כסף בבית. כל ילדותי שמעתי על איש עשיר אחד בלבד - תבורי מפרדס חנה שהיה לו בית חרושת לגזוז", הוא מספר. את זיכרונות הילדות שלו ארז אטלס בספר אוטוביוגרפי בשם "הילד הזה, פרקי ילדות ונעורים" (הוצאת עם עובד), שם סיפר גם על השעות הרבות אותן בילה עם חבריו. "אם אבא לא היה זקוק לי באותו רגע, יצאתי לשחק", הוא נזכר. "היינו אוספים חרקים וצמחים ומייבשים אותם, יוצאים לטיולים, וכשהגיע הרדיו הביתה נצמדתי אליו וחיפשתי תחנות עד חצות הלילה. אמא תמיד היתה מודאגת כי הייתי הולך לישון מאוחר". הוא מספר כי אהבת הכתיבה באה לו, ראשית כל, מאהבת הקריאה. "כשהייתי ילד עדיין לא היתה טלוויזיה, לא היו מחשבים ואינטרנט ובהתחלה אפילו חשמל לא היה. אני עדיין זוכר את עיגול האור הבוהק שיצרה עששית-הנפט על התקרה. בכל המושב היה טלפון אחד בלבד, במזכירות. אוטו משא אחד. צרכנייה. מחסן ביצים. מחסן אספקה. זהו. סוסים, חמורים, פרות, תרנגולות. עבודה, עבודה, עבודה. מהבוקר עד הלילה. וילד טוב הוא ילד שעוזר לאבא. הקשר היחידי שלנו למידע ולתרבות היה דרך ספרים. "במרכז המושב היתה ספרייה: שלושה ארונות שהדיפו ריח של ספרים. עד היום ריח של ספרים, בעיקר של ספרים ישנים, הוא בעיני הבושם הנפלא ביותר. הייתי קורא אז בערך שני ספרים כל יום. את הספרים המעטים שהיו בבית הייתי שב וקורא כל פעם מחדש. בבית הספר היו מטילים עלינו ללמוד הרבה על-פה. תנ"ך, שירי משוררים. איך שנאתי אז לשנן עוד פעם ועוד פעם, עד אין תקווה, ואיך אני מודה עכשיו לכל מי שאילץ אותי אז ללמוד על-פה. רק בזכות אלה יש לי בתיבת הזיכרון מעין בית גנזים, שמתוכו אני יכול לשלוף מדי פעם איזו שכיית חמדה". כתבת שירים עוד בילדותך? "כן אבל השירים שכתבתי בילדותי לא כל-כך הצליחו לי. לילד אין סבלנות לשבת ולשפץ, למחוק ולכתוב מחדש, עד שיהיה טוב. ילד רוצה שזה ייצא כבר וזהו. אז אם זה לא יצא וזהו, פשוט, עזבתי את זה. אבל, הייתי כותב דברים מצחיקים בחרוזים למסיבות, לבר-מצוות וכאלה. בעיקר על החברים והחברות או על המורים והמורות. קראו לזה אז 'יומן היתולי'. בעלון היחידי, בסטנסיל, שיצא אי-פעם במושב שלנו, כתבתי משל שועלים מחורז ארוך פסו את הגנב', שמוסר ההשכל שלו: ִ ומייגע בשם 'ת מי שצועק 'תפסו את הגנב' הוא-הוא הפושע. אחרי י ֵ שהודפס, שלחתי אותו בידיים רוטטות אל אלוה הכתיבה שלי, חנניה רייכמן, איש נפלא שתרומתו לספרות העברית הולכת היום ומשתכחת. כתבתי לו שאני ילד ממושב וביקשתי שיקרא ויחווה את דעתו. לתמהוני, הוא ענה לי, בכתב ידו. איזה כבוד. המכתב היה מעודד. הוא כתב: 'יש לך שליטה מסוימת בריתמוס ובחרוז'. כאילו נגעה בי אצבע אלוהים. אבל בסוף הוא כתב משהו, שמבלי שהתכוון קצת פגע בי: '...ואני מאמין שלכל נקודת יישוב טוב שיהיו הכוחות המקומיים משלה'. זאת אומרת, בשביל עין- עירון אתה בסדר גמור. "אם שואלים אותי איזו ילדות היתה לי, אז ס והקדרים ֶ יותר ממשחקי ההקפות והמחניים והדוּד באים, יותר מלעזור לאבא לקצור תלתן ומהפרות ומהתרנגולות, אפילו יותר מהסרטים שהיו מוקרנים כל מוצאי שבת על רחבת הגג של הבית הציבורי – יותר מכל אלה, אלה היו הספרים. מי אני? אני בעיקר סך הכל של הספרים שקראתי בילדותי. אלמלא הייתי קורא בהם, ודאי הייתי היום מישהו אחר". איזה ילד היית? "הייתי ילד ביישן ולא מיוחד בשום דבר, תלמיד טוב אבל אף פעם לא הכי טוב. אין לי חוש תחרותי, ואני שונא תחרויות ובאופן עקרוני סבור שהן עושות כנרים להתחרות 40 אי צדק להמון אנשים. באים על מקום בתזמורת, מה עם כל מי שלא התקבל? תחרויות מעלות למעלה את המנצח ולדעתי לנצח זה בכלל לא חשוב, ובכלל להצליח זה לא חשוב כל כך. "הגישה הזו שלי התחדדה עם השנים, אבל אני חושב שבאופיי תמיד הייתי כזה. אני מאמין שאתה לא חייב להפסיד, אבל לא בהכרח אתה צריך להיות יותר טוב ממישהו אחר. עשיתי עד היום אלפי מפגשים עם ילדים, הם שואלים אותי איזה שיר אני הכי אוהב, איזה ספר אני הכי אוהב, ואני אומר להם שזה בכלל לא חשוב, והחיים שלנו זה לא על לנצח אלא על שיתופי פעולה. האם הם מקבלים את זה? אני לא יודע. אלה שפוגשים אותי אחרי שנים מזכירים לי את המפגשים האלה. אני שואל אם הם זוכרים את תוכן המפגש והם עונים שכן - ולפעמים זה באמת כך". איזה דמויות משמעותיות אתה זוכר מילדותך? "אני זוכר דמות משמעותית לשלילה. בכיתה ב' התחלנו ללמוד בבית הספר העממי בכרכור. רכבתי לשם על גבי חמור ואחר כך באופניים. יהודה אטלס, שיצר את דמות הילד הכל-ישראלי בספריו, זוכר מילדותו שלו לא מעט עבודה קשה אבל גם משחקים, טיולים בטבע והרבה קריאה תחת אורה של מנורת הנפט. את תקופת הקורונה הוא מנצל להרחבת אופקים בזום וגם ליצירת חברים חדשים בפרלמנט השכונתי רווית שרף | סופר בנעלי בית >>>>