תלמוד תורה כנגד כולם | גליון 1 | תשרי תשפ"ב

בנוגע לחינוך: בעבר היה הסדר שבישיבה ובחיידר היה צריך להיות עניין של חכמה ולימוד: מקרא, משנה וכו', ואילו בעניין של תורה, כהוראה בחיים וכו', בזה עסקו ההורים, האח והאחות המבוגרים. מכיוון שההורים היו טרודים בפרנסה, ולא יכלו ללמד בעצמם את הילדים, שלחו אותם לתלמוד תורה, חיידר וישיבה, רק כדי שילמדו שם, אבל יראת שמים העניק הבית עצמו, ואפילו הרחוב היה גם כן ספוג 'פרוּמקַייט' (יראת שמים). מאוחר יותר "בלבלו את כל העולם", וההורים אין להם זמן, לכן עכשיו צריכים לקבל הכול בישיבה ובחיידר, לא רק את הלימוד אלא גם את ההוראה והחינוך. ואם המלמד יאמר שתפקידו רק ללמד מקרא, משנה וכו', הרי זה רק חכמה, וזה לא העיקר, כי העיקר זהו תורה. אין המלמד יכול לטעון שגם אצלו היה כך, שהוא למד אצל המלמד שלו רק מקרא ומשנה וכו' ואת העיקר קיבל בבית, שכן הוא היה קודם ה'מבול', ועכשיו זה לאחר שבלבל את כל העולם, ולכן הרי אם הוא רק ילמד חכמה וכו', חסר העיקר חס ושלום. לקחו אותו להיות מלמד, לעשות מהילדים יהודים שלמים, אבל אם הוא טוען שתפקידו רק ללמוד עם הילדים בשעות ששכרו אותו, ואחר כך המאור שבה מחזירו למוטב, מי יודע כמה זמן ייקח עד שיחזירו למוטב!... התלמיד כבר יחפש פעם ההורים היו המחנכים, והמורים היו מלמדים מקרא, משנה וגמרא, ואחר כך, כשהילד בא הביתה, וקודם שהולך לחיידר, היו ההורים מחנכים אותו שכל מה שלומד בחיידר צריך להיות אצלו הוראה בחיים. אבל עכשיו נשתנו העיתים, וכל מלמד צריך לדעת, וכמו כן ראש הישיבה והמשפיע, שעיקר עניינו ותפקידו הוא להיות המחנך. ואז יש עוד תועלת שאם מחנכים את הילד כדבעי, הרי הילד עצמו יחפש אחר כך את החכמה, היות וחינכו אותו ש"תורה איז די בעסטע סחורה" (תורה היא הסחורה הטובה ביותר) כלשון שיר הערש הידוע שהיו שרים לילדים לפני השינה, ויקרה היא מפנינים, וממילא כשמחנכים אותו בחינוך הכשר, הרי אם לא נשאר לו הרבה זמן לילדים – התלמידים ישתדלו לבד להשלים את ידיעותיהם. ולכן נדרשת ההדגשה על חינוך, ואחר כך בנוגע לידיעות, ואז – כמה שהמלמד יספיק לתת זה בוודאי טוב, ואת השאר – התלמיד יחפש לבד איפה הוא יכול להשלים מה שעוד חסר לו ואינו יודע. וזה אחד מהדברים שלצערנו הגדול לא נתקנו כדבעי. מלמדים שבדור לפני זה עשו את מלאכתם באמונה, ועכשיו נהיה בלבול ובלתי סדר. ההורים קיבלו על עצמם הקב"ה ביקש ערבים מבני ישראל אם יקיימו את התורה, ואמרו: "האבות ערבים" וכו', ולא נתן להם את התורה עד שאמרו "בנינו ערבים בעדנו", ואז נתנו להם את התורה, היות והבנים ערבים שההורים יקדימו נעשה לנשמע. כידוע, כשחסר משהו להורים הם משתדלים למלא את זה בחינוך בניהם, וכשאמרו "בנינו ערבים בעדנו", קיבלו על עצמם לחנך את הילדים באופן של הקדמת נעשה לנשמע, וזהו תנאי ללימוד התורה בהצלחה, שהיא תהיה הוראה בחיי יום יום. והסך הכול בזה הוא, כשההורים שולחים את הילד לבית חינוך הם צריכים לומר שהדבר הראשון שהם רוצים הוא שהילד יהיה "א איד" (יהודי), ואם הם לא יודעים לתבוע זאת, הנהלת בית החינוך והמלמד והמלמדת צריכים לדעת שעיקר תפקידם אינו כבשנים כתיקונן, להעניק חכמה וידיעות בלבד, אלא כעת העיקר הוא לתת לילדים חינוך יהודי, וכשהחינוך יהיה כדבעי הרי תן לחכם ויחכם עוד. ובזה צריך להיות עיקר התפקיד של המחנך – לחנך את הילד, שהרצון יהיה בגלוי בכל השתלשלות רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ואז גדל תלמיד כראוי, ואומרים עליו "ראו גידולים שגידלנו", ומעמידים "צבאות ה'", והולכים עמם לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש. קטעים מהתוועדות חג השבועות ה'תשל"ד, תרגום חופשי מהנחה בלתי מוגהת תפקידו העיקרי של ה'מלמד' בזמננו פותחין בדבר מלכות 3 תלמוד תורה וגני ילדים כפר חב"ד