תלמוד תורה כנגד כולם | גליון 1 | תשרי תשפ"ב

והוריי שלחו אותי אליו מפני שהוא היה היחיד בעירנו. למעשה הכיתה שלי יסדה את החיידר. זה מסביר את עובדת היותנו אוסף מגוון מאוד של תלמידים מכל מיני חוגים: שני חב"דניקים, ברסלבער אחד, צאנזער אחד, וויז'ניצער אחד, כמה ליטאים אשכנזים וספרדי אחד. ועל הילד הספרדי הזה, שלצורך העניין נקרא לו יוּ"ד, אני רוצה לספר לכם. יוּ"ד היה ילד נבון עם ניצוץ בעיניים, אלא שללימוד הוא פחות התחבר. הוא היה המצחיקן של הכיתה. אבל המורים והמנהלים לא קראו לו מצחיקן, אלא "ליצן". או בקיצור: "לץ". יוּ"ד סומן על ידי צוות החיידר כַּלֵץ של הכיתה. ולא פעם היו המורים והמנהלים מצטטים בקשר אליו את דברי הגמרא: "ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה – כת ליצנים, כת שקרנים, כת חנפים וכת מספרי לשון הרע". יוּ"ד היה הילד הזה, שכאשר קורה משהו לא טוב בכיתה – חלון נשבר, דלת נטרקת, קליפת תפוז עפה לכיוון המורה – הוא הראשון לחטוף מילולית, ולא פעם גם פיזית. בכל תעלול יוּ"ד היה החשוד האולטימטיבי. וגם אם כעבור רגע התברר שזה לא באמת הוא, אין דבר... שיהיה 'על החשבון' לפעם הבאה. אבא של יוּ"ד היה ועודנו דמות חינוכית יקרה ומוערכת מאוד. באותן שנים הוא עסק בקידום נוער קשה בשכונת מצוקה, ואחר הצהריים הוא ניהל 'ישיבת ערב' מצליחה מאוד לילדי טובים במרכז העיר. לא אשכח את עיניו הכאובות והמושפלות בכל פעם שבה הוזעק על ידי הנהלת החיידר כדי לטפל בצרה התורנית בה הואשם בנו. מה לא עברנו איתך הוועידה הזו לא מספיק ארוכה כדי לתאר שמונה שנים של עלבונות והשפלות שחווה יוּ"ד. ברשותכם אקפוץ היישר אל היום האחרון של לימודינו בחיידר. אל הכיתה נכנס אדם בעל תפקיד משמעותי במוסד. הוא התיישב לצד המורה שלנו, שדווקא אהבנו. היו עוד מורים טובים, אך המורה של כיתה ח' היה יוצא מן הכלל. האיש החשוב פצח בסבב התייחסויות אישיות לכל אחד מאיתנו. מעין מילות סיכום ו'צידה לדרך'. את התלמידים הטובים הוא כמובן שיבח. את התלמידים הבינוניים הוא, באופן כללי, חיזק ועודד. בסגנונו שלו, כמובן. את יוּ"ד הוא שמר לשלב הקינוח. עד היום איני יכול לשכוח את התיאטרליות שבה הוא פנה אליו. "יוּ"ד...", הוא נקב בשמו והישיר אליו מבט מעל עדשות משקפיו. הוא נראה כמחפש את המילים המתאימות לחתום בהן שמונה שנים של סבל הדדי. ואז הניף לאוויר אצבע מזהירה וטלטל את ידו בחוזקה ובמהירות במשך שניות ארוכות. על ידו הוא ענד שעון מתכת מוזהב, והשעון שקשק ושקשק על ידו המתנועעת קדימה ואחורה. זהו. זה היה המסר. בלי מילים, כמו שאומרים. לא יכול להתחייב שלא היה שם אולי משפט קצרצר כלשהו, אבל אני לא זוכר אותו. והתנועה הזו כמו אמרה: אוי יוּ"ד יוּ"ד... מה לא עברנו איתך... ומה יהיה איתך... מה בכלל יֵצא ממך משהו!". אם יֵצא ממך... עשיתי אתנח קל בדבריי ואז שבתי ופניתי אל הנוכחים: כעת אני שואל אתכם, מחנכים ותיקים ומנוסים: מה לדעתכם צפן העתיד ליוּ"ד. מה כבר אפשר לצפות מילד שכך נראו שמונה שנות לימודיו בחיידר. אם הייתם מתבקשים אז, בסיום כל שנות לימודיו, להתנבא מה יעשה יוּ"ד בחייו, מה הייתם אומרים שיצא ממנו – סנדלר? נגר? אולי שוטר שיפרוק את זעמו על האנושות בחלוקת דוחות? תגידו לי אתם, האם לפי דעתכם יוּ"ד צפוי היה להישאר דתי?... אולי הוא "ישי יזדי" וכשהשאלה הרטורית הזו פגשה את מבטיהם הנכמרים של מאות משתתפי הרב ישי יזדי בוועידה החשוד האולטימטיבי. 42 תשרי תשפ"ב l תלמוד תורה כנגד כולם