מגזין הטכניון | סתיו 2024

9 מהותי היה העובדה שאנחנו לא בצד היוזם אלא בצד המגיב. זה מאוד שונה מהיתקלויות שהכרתי מהשירות הסדיר. נדרשו לצבא כמה ימים כדי להעביר את היוזמה לידיו.” מקיבוץ מפלסים עברה הפלוגה לאחד מבתי הספר היסודיים באזור ושם החלה להיערך לכניסה לרצועת עזה. “זה היה מאוד הזוי: כיסאות תלמידים, ציוד בית ספר, ציורים על הקירות - ומלא ציוד צבאי שלנו. המוני אזרחים מתנדבים באו עם פיצות, גנרטורים, ספרים ועוד. זמרים ואומנים אחרים הגיעו להופיע בהתנדבות. כל יום התאמנו, ומדי פעם יצאנו הביתה.” ואז הגיעה השעה להיכנס לרצועה. “אין ספק שמפחיד ומסוכן להיכנס לעזה, אבל בניגוד ללחימה שחווינו בעוטף, עכשיו הגענו בכוחות גדולים, באופן מובנה ומתוכנן, ובעיקר - כשהיוזמה בידינו. בהתחלה כל הציוד היה על הגב שלנו ותמיד ישנו במקומות מאולתרים.” אחד הקשיים במציאות המלחמתית, הוא אומר, הוא אי-הוודאות. “כשאתה חייל אתה חייל, נקודה, ואין לך אפילו טלפון שעשוי לחבר אותך לשגרה האזרחית - וזה חשוב, כי אתה חייב להיות מרוכז במשימה. אתה לא מתכנן תוכניות גדולות לעתיד. אתה חי את הכאן והעכשיו, קצת כמו זאב. אני זוכר את ההפתעה וההתרגשות בעקבות המכתב מאשתי - מכתב שהגיע אליי בבית חנון, ובו היא מספרת לי מה עושה עופרי הקטנה שלנו, ואיזה פרח פתאום פרח בעציץ אצלנו, ושהיא שמחה שהייתי באימונים לפני התעסוקה כי ככה אני מוכן ובטוח יותר. אלה היו כמעט חדשות מעולם אחר. בשלב מסוים התברר לי שהיא הלכה להלוויה של אחד החברים שלי, וביקרה חבר אחר שנפצע, בזמן שהייתי בעזה. היא אמרה לי שזה היה ברור לה שזה מה שהיא צריכה לעשות.” , סיים לאחרונה את התואר השני בהנדסת 33 , ניר חשמל בתחום האינפורמציה הקוונטית. התזה שלו עוסקת ברשתות טנזורים במטרה לחקור מערכות קוונטיות מרובות חלקיקים, בהנחיית ד”ר אנה קסלמן וד”ר איתי ארד, ובמהלך המלחמה הוא פרסם מאמר על יצירת אור קוונטי עם פרופ' עדו קמינר. באוקטובר הוא היה ביפן, בעיצומו של ירח דבש 7- ב עם אשתו נעה - דוקטורנטית בפקולטה לפיזיקה - והוא קטע את הטיול והמריא לישראל. “הפלוגה שלי הייתה הראשונה שנכנסה לעזה, והארוחה האחרונה לפני הכניסה הייתה ממש באווירת הסעודה האחרונה. אחרי תקופת הכנות שבה התאמנו קשה אבל גם התפנקנו בתרומות שזרמו מכל עבר, פתאום הגיע הדבר האמיתי שלשמו התכנסנו. הדריכות הייתה מוחלטת - תחושה שבכל רגע עלולים להפתיע אותנו, והאויב הרי רק מחפש את הרגעים האלה שבהם לא נהיה מוכנים או לא מרוכזים.” “זאת מציאות מתמשכת של ערנות מתמדת ואי- ודאות. נכון שנערכנו היטב, למדנו מראש את השטח, התוכנית הייתה ברורה והיוזמה הייתה אצלנו, אבל כבר בכניסה לרצועה הותקלנו על הגדר ובהמשך חטפנו רימונים וירי ומה לא. זו מציאות שכופה עליך לחץ מתמיד, כאילו בעזה הגוף שלך אחר, ואפילו אחרי שחוזרים הביתה דרושים כמה ימים עד שרמת הסטרס יורדת.” ניר זוכר היטב את היציאה הראשונה מעזה לאחר ההכרזה על הפסקת האש. “הסתובבתי בחוף תל אביב והמחשבה הייתה מפוצלת: מצד אחד, יצאנו למלחמה כדי שאנשים ימשיכו בחייהם כרגיל ככל האפשר; מצד שני, זה לא קל לראות אותם בשגרה הזאת, בעיקר כשאתה יודע שאם יותר אנשים היו מתגייסים, שירות המילואים שלנו היה מתקצר. אז אתה לא רוצה להגיד לאנשים איך לנהל את החיים שלהם, אבל כן, העובדה שהרבה אנשים השתחררו ממילואים בלי סיבה מוצדקת - הידיעה הזאת מציקה מאוד.” ומה הלאה? איתי עומד להיפרד מהחיים האקדמיים אחרי עשר שנים וכבר התחיל לעבוד בפיתוח מיקרוסקופ אלקטרונים בחברת הייטק. ניר, החובק עם נעה בן ראשון, תום, החל לאחרונה בלימודי דוקטורט בהנחייתו של פרופ’ עדו קמינר. “אנחנו מודים לטכניון שתמך בנו בזמן שנעדרנו,” הוא אומר, “ומקווים לעתיד עם פחות ימי מלחמה ומתח ויותר ימים של מחקר ושיתוף פעולה בין-לאומי.” ממושכות בחטיבת הקומנדו, חזר מירח דבש ביפן. ניר