Page 26 - מגזין הטכניון | חורף 2013

ר ָ מ ת
רּ ָ בְ כַ עָה
קורנל
טכניון
26
"
על סגולותיו של המעיל הסגול
ואיך לעזאזל שורפים זיכרון
רועי, אתה חייב להסתיר אותי!" התנשף הסטודנט שהתפרץ
למשרדי.
"מה קרה?" נבהלתי. התבוננתי בו כשסגר את הדלת. הוא היה
חיוור כסיד.
"ראיתי אותה עכשיו מסתובבת במסדרון. אתה יודע כמה שנים
כבר לא ראיתי אותה?"
נעצתי בו מבט כשהתמוטט לתוך הכיסא שממולי.
"למדתי איתה בבית-הספר," אמר הבחור. "הייתי מאוהב בה
כל התיכון, ולא ידעתי מה לעשות עם זה, איך לגשת אליה. היא
עשתה לי פרפרים בבטן. אבל לא הצלחתי אפילו לדבר איתה.
בכל פעם שנתקלתי בה הייתי מסיט את המבט הצידה."
"אוקיי..." חשבתי כיצד אוכל לסייע לו. בסופו של דבר אני
דוקטור לננו-טכנולוגיה, לא לפסיכולוגיה של סטודנטים לתואר
ראשון. "אני מבין, אבל זה קרה מזמן. לא התגברת מאז?"
הוא הרכין את ראשו. "חשבתי שכן," אמר, "אבל ברגע שראיתי
אותה עכשיו, עם המעיל הסגול שאני זוכר עוד מהתיכון, כל
הזכרונות התפוצצו לי פתאום בתוך הראש, ושוב הרגשתי כמו
ילד קטן ומפוחד שלא מסוגל להתמודד. אני
יכול להישאר כאן עוד קצת?"
ניגשתי לדלת והצצתי דרך העינית.
סגולת-המעיל עוד הסתובבה שם
במסדרון, מחכה מן הסתם לפגישה
עם אחד המרצים.
"לא היית מעדיף להעלים את
הזכרונות האלו?" שאלתי.
"למחוק אותם מהמוח?"
הוא בהה בי. "איך אפשר
לעשות את זה?"
"בקלות." חייכתי. "רק צריך
לזהות את המקום שבו
מאוחסן הזיכרון הספציפי
במוח. למזלך, בשנה
שעברה כבר הצליחו
לעשות את זה."
"מה אני צריך לעשות כדי
להצטרף לניסוי?" שאל
הסטודנט בהתלהבות.
"קודם כל להיות עכבר,"
ש ו ח ר מ ד ע
י צ ז נ ה
ו ע
ר
ש ל
ו ר
ה ט
נפש
גוף /
הבהרתי. סגולת-המעיל עצרה מול חדרי והחלה לקרוא את
הקומיקס שעל העץ. מצוין. "שנית, אתה צריך לעבור את
הטיפול שהעכברים עברו. המכרסמים הקטנים הונדסו כך
שתאי המוח שלהם יגיבו לאור חזק. אחר כך גרמו להם
החוקרים לפתח זיכרון של חוויה מפחידה. הזיכרון נשמר
בתאים מסוימים במוח, וכאשר הוקרנו תאים אלו בקרן לייזר
עדינה ומדויקת, הם החלו לעבוד והחיו בעכבר את החוויה
המפחידה."
"ואם נסלק את התאים מהמוח..."
"אם נסלק אותם מהמוח, או נשתמש בלייזר כדי לחרוך
אותם לאפר, בהחלט יתכן שהזכרונות ייעלמו. אבל למחקר
הזה יש גם השלכות פילוסופיות מעניינות: הוא מלמד אותנו
שזכרונות אינם רק תופעה נפשית ערטילאית, אלא ישויות
המתקבעות בתאי עצב ממשיים במוח. מוחותיהם של עכברים
דומים מספיק למוחות אנושיים כדי שנוכל להניח שהם יוצרים
זכרונות בצורה דומה. אם זה כך, הרי שייתכן שבבוא היום
נוכל לא רק למחוק זכרונות, אלא גם ליצור זכרונות חדשים
- אם רק נבין איך פועלת הרשת המוחית, שכל אחד מתאי
העצב שלה מייצג פריט אחר בזיכרון."
"ומה בינתיים?" שאל הסטודנט בתקווה.
"בינתיים ניאלץ להסתפק בהבנה טובה יותר של אובדן זיכרון
ושל שיטיון - תופעות נפוצות בקרב חולי נפש. אבל גם זו
התקדמות, לא?"
"ואיך זה פותר לי את הבעיה?" שאל הסטודנט בפנים
מכורכמות.
"אה, פשוט מאוד," חייכתי. סימנתי לו להתקרב לדלת. "כרגע
המחקר לא פותר לך את הבעיה, אבל אתה תמצא את הדרך
הנכונה בעצמך. בוא, תציץ בעינית ותבין בעצמך."
הוא קם מהכיסא והצמיד עין לעינית. פתחתי את הדלת
בתנועה מהירה ודחפתי אותו החוצה, אל זרועותיה של סגולת-
המעיל. הוא הספיק להפנות אלי מבט מבועת לפני שטרקתי
את הדלת.
חככתי את ידי בסיפוק: מרצה בטכניון, מרצה לחיים.
התמונה באדיבות "קסטרו"
קישור למאמר המקורי:
http://goo.gl/QkQpN