יואב רגב: "הגדות תש"ח" הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ. 3102
טל. 0931588־90
₪ 96
כריכה קשה. 522 עמודים. מחיר מומלץ
תשעה סיפורי קרבות ממלחמת הקוממיות של ישראל בשנים
9־7491, כונסו בספרו של המחבר יואב רגב, איש ידיעת הארץ וחוקר
ארץ־ישראל.
מה שמיחד את הספר הוא לא חידושים מרעישים אלא תיעוד קפדני
של אירועים, שהתרחשו בפועל ובחלקם הפכו לסיפורי מורשת קרב,
שמן הראוי לספרם ולחזור עליהם. המחבר נמנע מלחוס בצילן של
אגדות, אם כי חלק מסיפורי הקרבות הפכו ל"מיתוס", שגדלנו עליהם.
כך למשל, הוא סיפור נפילתם של ל"ה לוחמי הפלמ"ח בדרכם להחיש
עזרה לגוש עציון הנצור. המיתוס מספר לנו, שהלוחמים צעדו בלילה
ופגשו ברועה ערבי זקן, אך חסו על חייו ושחררו אותו לדרכו. אותו
רועה על־פי המיתוס, הזעיק את הכנופיות
עבד אל־
הערביות, שהיו נתונות לפיקודו של
, מי שנהרג מאוחר יותר
קאדר אל־חוסייני
בקרב על הקסטל ואלה צרו על הלוחמים
הישראליים, שנהרגו בקרב הרואי על אחת
הגבעות הסמוכות לגוש. הסופר והמשורר
כתב בעקבות נפילתם את השיר
חיים גורי
הקשה, "הנה מוטלות גופותינו". המחבר
מגולל את סיפור הנפילה של לוחמי הל"ה
, כאשר הוא מסתמך על
דני מס
בפיקודו של
חומר ארכיוני רב ועל עדויות של מי שהיה
הימיש ג'ון
קשור אליו דוגמת הקצין הבריטי,
, מי ששימש כמפקד משטרת לטרון בשנת
דוגן
7491 (עמ' 82 - 35). לפי שעה אין אסמכתא
ברורה למציאות הרועה הערבי.
בחירת סיפורי הקרבות, על אף חשיבותם
ותרומתם לניצחון המדינה הצעירה נראית לי
קצת שרירותית. מדוע דווקא קרבות אלו? למה
למשל נעדר סיפור הקרב על מצודת נבי־יושע,
שמוזכרת רק בחטף, בהקשר לסיפור פריצת
הדרך לקיבוץ "מנרה", כאשר נמסרה על־ידי
הבריטים לצבא ההצלה בפיקודו של הגנרל
ב־51
פאוזי אל קאוקג'י
הלבנוני אדום השיער,
לאפריל 8491 (עמ' 991)? שלוש פעמים ניסו
לוחמי הפלמ"ח לכבוש את המצודה, שנבנתה במקורה על־ידי הצלבנים
וששימשה בעבר כתחנת משטרה בריטית ורק באחרונה עלה בידיהם
לכבשה. כאשר נאספו גופות ההרוגים היהודיים, הם נמצאו זוגות־
זוגות, לוחם שנפצע לפני מותו ולוחם אחר או חובש, שחש להגיש לו
"
הרעות
כתב בעקבות הקרבות על נבי־יושע את שיר "
חיים גורי
עזרה.
", שמנציח את דמות לוחם הפלמ"ח. מכל
דודו
את השיר "
חיים חפר
ו
מקום, גם פריצת הדרך למנרה הממוקמת על הרכס הגבוה של הרי
נפתלי, שמעוגנת בעיקרה במערכה על המשלט "שיח' עבד" החולש על
הקיבוץ מצפון־מערב, ראוייה להיכלל במורשת קרב (עמ' 891 - 422).
אחד הפרקים המושכים תשומת־לב היא "למי מגיעה התהילה על
כיבוש לוד(?)", בעיקר משום שמסוקרת בו פרשת מנוסתם של ערביי
, מנסים לתאר
בני מוריס
לוד והסביבה. ההיסטוריונים החדשים דוגמת
את המנוסה כ"טרנספר" מכוון ומתוכנן, אך מסתבר, שאין דברים בגו.
ז"ל כמי
דוד בן־גוריון
אמנם המחבר מזכיר את ראש הממשלה הראשון,
שמסכים בתנועת יד נמרצת לפינוי ערביי לוד, אך הוא גם מביא עדויות
רבות לכך, שההנהגה הערבית המקומיות ביקשה מרצונה להתפנות
לעבר רמאללה (עמ' 551 - 791). ההתפנות כמו ביפו העתיקה ועל־
כך לא כתוב בספר, נבעה מהנחיית ההנהגה הערבית הבכירה (המונח
חאג' אמין אל חוסייני
"פלשתינאים" עוד לא היה בשימוש) ובראשה,
להתפנות מן הישובים הערביים מאחר שתוך שבוע ימים הם ייכבשו
מחדש. הזכות הראשית על כיבוש לוד נזקפת למפקד חטיבה שמונה
)
דוד בן־גוריון
("הזקן" להבדיל מ"הזקן" האחר,
יצחק שדה
האלוף
ופיקודיו לוחמי הפלמ"ח והלח"י. המחבר מזכיר רק ברפרוף את חוסר
ביוצאי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ),
בן־גוריון
האמון שהיה ל
ששימשו חוד־שידרה של הפלמ"ח ואינו מתייחס כלל לסיבה, שהביאה
להקמת החטיבה המשוריינת שבע, וזאת כדי להמעיט בחשיבותה של
החטיבה המשוריינת שמונה (משאיות דבוקות
יצחק שדה
בלוחות מתכת וג'יפים), שמפקדה
כגרור של ברית
בן־גוריון
היה חשוד בעיני
המועצות.
בין קרבות מלחמת השחרור, שנסתיימו
בכישלון, המהדהד ביותר הוא פרקי
ההסתערות על לטרון, הראשון ב־5־42
למאי והשני ב־03־ 13 למאי 8491. חרף
הזיכרון הקולקטיבי הניזון מסיפורים על
ניצול פליטי השואה הנשלחים לתופת הקרב
מבלי שיודעים אפילו להפעיל ניצרת רובה,
המחבר טוען, שאין להם שחר ומסמיך דבריו
על מסמכים מארכיון צה"ל ומחקרים של
מחלקת ההיסטוריה הצבאית. הוא תולה
את הכישלון והמספר הגדול של הנפגעים,
בתוכם עולים חדשים ומגוייסי חוץ־לארץ
(מח"ל), בניהול קרב בלתי־מוצלח ובחילוקי
דעות חריפים בקרב צמרת ההנהגה הצבאית
והפוליטית של המדינה הצעירה. כך או כך,
הקורא לומד לדעת על מעורבתם של העולים
החדשים ומגוייסי מח"ל במלחמת הקוממיות
ולא נמנע ממנו גם פרק על הנסיגה המבוהלת
מגבעות לטרון, כאשר הלוחמים נעים במנוסה
מהשטח החשוף לצליפות, נעקדים בשמש
לוהטת ונעקצים על־ידי ברחשים. לא מעטים, השליכו מעליהם את
ז"ל, ראש
שרון
)
אריק
(
אריאל
הרובה כאשר עודנו נצור (עמ' 91 - 711).
ממשלתה לשעבר של ישראל, שימש בקרבות לטרון כמפקד פלוגה צעיר
(בן 22) ונפצע קשות בבטנו לפני שלחולץ לעמדה עורפית.
למרות כשלון הקרבות על לטרון, הן גרמו לריתוק כוחותיו של
הליגיון הערבי למקום ואיפשרו את סלילת דרך בורמה ופריצת המצור
על ירושלים.
הספר כתוב בשפה רהוטה וראוי לקריאה, לא רק משום שהוא
משמיט את הקרקע מתחת רגליהם של ההיסטוריונים החדשים
הטוענים לגירוש ולטרנספר אלא גם משום שהוא מלמד על רוח
העמידה והנחישות של הלוחמים, אשר למרות הנחיתות במספרם
ובציודם הצבאי, הם מצליחים לנתב את דרכה של המדינה הצעירה
.
לתקומה
למי מגיעה התהילה?
יוסף פרנקל
ביקורת ספרים
מרץ-אפריל 4102
הביטחון
| 14
