אתרוג | טבת תשעח | ינואר 2018 | גליון 79

היחידות שלא מצוירות הן אלו שעליהן היה מונח שטיח. הציור של עפיה הוא מעשה רקמה צבעוני מצויר שדורש לא רק דחף ולהט אמנותי, דיוק ותשומת לב, אלא גם יכולת פיזית – ראייה מצוינת, ידיים חזקות ויציבות וגוף בריא. לדברי מאיה כהן לוי , עפיה הייתה אישה נמוכת קומה, לא חזקה ולא בריאה במיוחד שהלהט היצירתי והתשוקה לצייר בערו בה. וזה כנראה מה שאפשר לה בגיל שמונים לשים כיסא על השולחן, לטפס עם המכחולים והצבעים ולצייר במשך שעות רבות על התקרה. עשרות ציורים על דיקט פזורים בדירה הקטנה, ציורים שהתחילה לצייר ולא סיימה. היא ציירה את עצמה שוב ושוב, עיניים מודגשות, פה אדום ותכשיטים לרוב. עפיה המשיכה ו"רקמה" את ציוריה על גבי כדים, על גבי פסלי חרסינה של תרנגולים ובובות. חתונה בגיל עשר עפיה נולדה בתימן ועלתה ארצה בשנת עם בעלה וששת ילדיה. 37 בגיל 1949 השיאו אותה לבעלה 10 כשהייתה בת כמנהג היהודים בתימן, שמקורו ככל הנראה החשש שמא גבר מוסלמי ייקח אותה לאשה כפי שהתיר החוק בתימן. כשעלתה ארצה הייתה כבר אם לשישה ילדים, השביעי נולד בארץ. אחרי תקופת מה במעברה (כנראה באזור חדרה) עברה המשפחה לכפר אל באסה, כפר ערבי סמוך לשלומי שבעקבות מלחמת השחרור תושביו ברחו אל מעבר לגבול לבנון. כיום נמצאים שרידיו בשטח המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי שהפכה אותו לאזור תעשייה. רוב שנותיה בארץ עברו על עפיה זכריה בכפר אל באסה. כשהייתה כמעט בת שמונים הוחל בפינוי התושבים שישבו בו. מכריה של עפיה מספרים ששמעו ממנה, איך הגיע לביתה בכפר פקיד שהחתים אותה על מסמכים בלא שהבינה במה מדובר. לאחר מכן היא פונתה מביתה ונשלחה לדירת השיכון הקטנה בה התגוררה עד מותה. גבריאל נעמן ראש המועצה שלומי, בעצמו ) הכיר את עפיה 1959( יליד אל באסה ומשפחתה מילדות ומספר סיפור שונה. משפחות 70- לדבריו, חיו בכפר אל באסה כ שעלו מתוניס, מרוקו ותימן. בתחילת שנות הוחלט להקים במקום אזור תעשיה. 90- ה המדינה והמנהל פינו את מרבית התושבים שקיבלו כסף ודיור חלופי. בגל העזיבה הזה עברה גם עפיה לדירת עמידר בשלומי. כיום נותרו בכפר חמש משפחות. ציירה בערוב ימיה מכריה מספרים שבביתה בכפר אל באסה נהגה עפיה לרקום רקמות יפהפיות שדמו לציורים שציירה בצעירותה בתימן. בראיון במבט לחדשות, 1994 נדיר בטלוויזיה בשנת ראיון שמוקרן בפני האורחים בבית, סיפרה עפיה שבתימן הייתה ציירת של המלך וציירה בארמון. הסברה היא שהיא הוזמנה לצייר בבתי עשירים שנראו לה כארמונות מלכים וכך תיארה זאת. בארץ היא הפסיקה לצייר, ורק בערוב ימיה ובדירה הקטנה שבה התגוררה, הרשתה לעצמה לשוב ולצייר כפי שעשתה בתימן. (ויש 97 בגיל 2002 עפיה נפטרה בשנת ) והמשיכה לצייר עד 104 אומרים יום מותה למרות שיכולתה לצייר מבט מחדר הכניסה אל החדרים דלת הכניסה מבחוץ האמנית מאיה כהן לוי: "היא הייתה אישה נמוכת קומה, לא חזקה ולא בריאה במיוחד, שהלהט היצירתי והתשוקה לצייר בערו בה. וזה כנראה מה שאפשר לה בגיל שמונים לשים כיסא על השולחן ולטפס עם המכחולים והצבעים, ולצייר במשך שעות רבות על התקרה" טבת תשע"ח 51