אתרוג | טבת תשעח | ינואר 2018 | גליון 79

נעשתה מוגבלת. באחד הימים טיפסה כהרגלה על הכיסא שהציבה על השולחן כדי לתקן את הציור על התקרה. היא נפלה, נחבלה ונאלצה להיעזר בהליכון ולוותר על הציור בעמידה או על הרצפה. היא לא ויתרה והחלה לצייר בישיבה. שכנים ואנשים שטוענים שהכירו את עפיה ואת משפחתה, מספרים שהמשפחה התנגדה לעיסוקה בציור. בעלה שהיה צורף אסר עליה לצייר. כשהתחילה לצייר אחרי מותו, טענו בני המשפחה שזו עבודת אלילים וחשבו שהיא מבזבזת זמן וכסף. אהבה להתאפר פגשתי את שולה שוקרון לבית שטרית, המתגוררת בשכונה ומשמשת כעובדת משק בבית הספר, סמוך לביתה של עפיה. כששאלתי אותה על הציירת עפיה זכריה, היא העלתה חיוך רחב על שפתיה. שולה, , הגיעה עם הוריה 1956 שנולדה בשנת כתינוקת לכפר, שם הכירה את עפיה זכריה "אמא עפי" בפיה, שהייתה סבתן של חברותיה. שולה מספרת כי משפחת זכריה זכתה בבית בכפר אל באסה בהגרלה שנערכה בין יוצאי המעברות שהגיעו לשלומי. היה זה בית אבן בן שתי קומות, עם חלונות ודלתות מקושטים וסביבו חצר גדולה עם עצי פרי, מטע וגן ירק שטיפחה עפיה במו ידיה. שולה מספרת: "אימא עפי הייתה אישה נמוכת קומה מטופחת מאוד. כל בוקר מרחה על ציפורניה לק אדום ועל שפתיה אודם אדום ואת גבותיה ציירה והדגישה בשחור, שערה היה מתוח לאחור עם שביל באמצע ומהודק לראש במטפחת ראש. היא הייתה נקייה מאוד ואסתטית. בבית שלה כל בוקר הייתה מתעוררת מוקדם, מתאפרת, עונדת את תכשיטיה ומתחילה לנקות את הבית. היא נהגה לטאטא את כל הבית ואת החצר וגם את הרחוב שבחזית הבית. חדר השינה הבניין מבחוץ טבת תשע"ח 52