אתרוג | ניסן תשעט | אפריל 2019 | גליון 83

שאלת הרשע שונה משאלת החכם. הרשע שואל מחוץ למסגרת ההלכה. אמנם מתוך הכרה במסגרת זו, אך השאלה נשאלת כאשר הרשע עומד מחוץ לה, מתוך מבט-על כביכול. כתוצאה מכך, אף תוכן שאלתו שונה. הוא אינו שואל לפרטי הפרטים של ההלכה, אלא באופן כללי, קנטרני - “מה העבודה הזאת לכם?”. אני מכיר את העבודה הזו, ואני סבור שהיא מיותרת! הרב ליכטנשטיין כותב שני מסרים לענייני חינוך הנובעים מדברי התורה ומדברי חז”ל. הראשון הוא הצורך בדיפרנציאציה בחינוך ובהסברה. יש להכיר בכך שאין תשובה אחת ויחידה לכל השואלים. ישנם המנסים להגיד שישנה תשובה אחת – תשובה נצחית וניצחת. אך כאן באה התורה ללמדנו, שלכל דור, לכל מצב חברתי ולכל השפעה תרבותית – תשובה אחרת. אין אפשרות לענות תשובה אחת לכולם. המסר השני הוא שיש להכין מראש תשובה לבעיות הדור. “והיה כי ישאלך בנך מחר” - בין אם נבין את המלה “כי” בלשון “אם” ובין בלשון “כאשר”, התורה באה ללמדנו שאין להסתפק בתשובה לבעיות העכשוויות, אלא יש לחשוב מה יהיו בעיות המחר, וכיצד יש לפתור אותן. הציבור הדתי סובל מאי ראיית הנולד, ואנו רואים שמקבלים בהפתעה גמורה התפתחויות פוליטיות ואידיאולוגיות שניתן היה לצפותן מראש ולהכין להן את התשובות הראויות.  יש המנסים להשפיע על רשעים אלו מתוך גישה שגם בהם קיימת “הנקודה היהודית”, אלא שמכסות אותה “קליפות”. אך זו אינה דרכנו אומר הרב ליכטנשטיין. אנו סוברים שיש להתעמת איתם ולהתנגד להם בתוקף – “אף אתה הקהה את שיניו”. אסור לנו להיכנס למסגרת שלהם, לקבל את הנחות היסוד ואת הגישות העקרוניות שלהם, ומתוך כך לנהל איתם ויכוח. אנו צריכים לבטל את הנחותיהם, ולהעביר את הוויכוח מהמגרש שלהם למגרש שלנו. המאמר בהגדה של פסח על ארבעת הבנים הוא פרק מופלא בחינוך. גישתו היסודית היא שבנינו אינם טיפוסים זהים ואין להתייחס כל בן הוא עולם בפני אליהם על פי מתכון קבוע בדרך אחת ויחידה.   ויש להתאים אליו גישה חינוכית ייחודית, בבחינת "חנוך לנער עצמו על פי דרכו". לכן לחכם נשיב כחכמתו ונרצה לפניו את כל הלכות הסדר מהראשונה עד לאחרונה שבהן - אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן; אל התם נפנה כתוּמוֹ, ואל מי שאיננו יודע לשאול נפתח בשיחה מיוזמתנו. כלפי הרשע כאמור אומרת ההגדה: “ואף אתה הקהה את שיניו... אילו היה שם לא היה נגאל”. הקהה את שיניו?! האם כלפי הרשע  האם איננו סבורים שיש להתייחס סבלנותנו החינוכית? אבדנו את אליו במאור פנים על מנת להשיב אותו אל חיקנו למרות שהוא כופר בעיקר? האם הקהיית השיניים היא המענה הנכון לבן פורק עול ומתנכר? ת השיניים היא פגימת השיניים, כפי שאומר הפסוק ַ י ָ ה ְ ק ַ ה בירמיהו: “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?” (ירמיה ל”א כ”ח). אדם האוכל בוסר, שהוא פרי חמוץ, מקלקל את שיניו. בעל ההגדה רשע המצהיר בחר במונח “הקהה” כדי לרמוז לפסוק בירמיהו:  הוא על זרותו לכלל ישראל עתיד לשאת בתוצאות של התנהגותו. אכל בוסר ושיניו תקהינה. הרשע עצמו הוא אשר הקהה את שיניו  אתה הקהה את שיניו" - לאחר אף בהתנכרוּתו לעם ישראל, לכן “ שהרשע הקהה את שיניו רשאי אתה להצטרף ל"הקהה", דהיינו: להבהיר לו בצורה חריפה את המשמעות החמורה של דעותיו המשובשות. נציין עוד שהפסוק בירמיהו עוסק בקשר וברציפות של הדורות (“אבות אכלו... שיני בנים...”). לכך רומז גם בעל ההגדה: הרשע איננו מכיר בזיקתו האישית לכלל ישראל בעבר ובהווה (“מה הוא ניתק את עצמו מהרצף ההיסטורי, לכן אל העבודה הזאת לכם”),  לו לצפות לזכות בגאולתנו בעתיד. הסבר מעניין לפשר המילים “הקהה את שיניו” ניתן על ידי רופא השיניים. כששן כואבת ולא מזהים במדויק את מקור הכאב יש צורך לגרות את המקום באמצעות אויר קר או ספוגית לחה, כאשר הרופא נוגע במקום בו העצב חשוף התגובה קשה. מצב זה בדרך כלל מצריך טיפול שורש, טיפול הממית את העצב. לאחר טיפול השורש, הכאב נמוג, השן אמנם קיימת, אך נטולת חיים. הנמשל, בן מתריס נבחן כשעצב חשוף, “הקהה את שיניו”, על ההורים לפעמים לגעת בעצבים החשופים, כאשר יאמרו את המשפט “אילו היה שם לא היה נגאל”, סביר שלא יעבור הילד לסדר היום, זעקה תפלח את החלל, ‘אילו היה שם ודאי היה נגאל’!. איננו רוצים להתמקד במשימה החווייתית מבלי להתחשב בהלכה, אנחנו רוצים להעביר את ההקפדה המדקדקת על ההלכה כעניין שיש בו חוויה, אתגר וסיפוק. מצד שני צריך לדעת גם היכן אפשר וצריך להקל על הילדים ועל המבוגרים גם כאמצעי להדגיש את מצוות החג של זיכרון יציאת מצרים, וגם כדי לא להרתיע מפני עולם ההלכה. טוב להראות גם אפשרות שההורים עצמם מחמירים מעט על עצמם מתוך שמחת האתגר ההלכתי. שאלת היחס לחומרות בכלל ולפסח בפרט העסיקה את גדולי הדורות, ר’ נחמן מברסלב, היה מגדולי המתנגדים לחומרות: (ליקוטי מוהר”ן, מהדורא בתרא, מ”ד). ר’ נחמן מתייחס לעמדה הנפשית שמניעה את האדם להחמיר. מתוך לחץ וחשש שמא לא יצאו ידי חובתם הם מדקדקים ומחמירים בכל החומרות. כנגדם טוען ר’ נחמן שהאדם צריך לקיים את המצוות בפשטות, כפי כוחו ויכולתו, עד מקום שידו מגעת. הקב”ה לא בא בטרוניה עם בריותיו ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. מעבר לכך, ר’ נחמן מעיר שהדקדוק עשוי ‘להפיל’ את האדם, במידה שהוא לא יצליח לעמוד בנורמות שקיבל על עצמו. גישה שונה מייצג ר’ שמחה בונים מפשיסחא שיש בה כדי להצדיק את ריבוי החומרות בפסח (“שיח שרפי קודש”, פסח). החומרות הן כמו תכשיטי כלה. אשר כל המוסיף תכשיטים הרי זה משובח. בתהליך יציאת מצרים יש בחינה של נישואים בין הקב”ה לכנסת ישראל. כמנהג הכלות, נוהגת כנסת ישראל לקראת החתונה לקשט את עצמה בתכשיטים, שהם החומרות. החומרות של חג הפסח, שבאות מתוך אהבה ורצון להוסיף מעבר לנורמה המחויבת, הן התכשיטים בהם עם ישראל מתקשט בחג הפסח. יהי רצון שנזכה לקיים את חג הפסח ככל חוקותיו ומצוותיו מתוך שמחה ונזכה במהרה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים. פסח כשר ושמח. *הרב אברהם רזניקוב הוא רב המרכז הרפואי סוראסקי תל אביב ניסן תשע״ט 55