אתרוג | חשון תש"פ | נובמבר 2019 | גליון 85

"לאיש חינוך צריכה להיות יכולת לעמוד לצדו של החניך ובו זמנית להיות גם 'נגדו'. ״עמו בצרה אחלצהו ואכבדהו.״ כלומר הכבוד הניתן לילד אמור להיות לאורך כל התהליך של הוצאתו מהצרה. איש החינוך הוא המבוגר האחראי בשטח, ועליו לאזן בין אמפתיה ובין תקיפות וסמכותיות", טוען קניאל ומדגיש שאנשים שונים זה מזה בדרגת יכולת האמפתיה הטבעית שלהם, "אך אפשר בהחלט ללמוד, להשתפר ולהעלות את רמת האמפתיה האישית". כדוגמה הוא מביא את הדרך בה נהוג להתייחס לתלמידים שעברו על כללי ההתנהגות, כגון ילד שגנב מהתיק של חברו: "בדרך כלל מזמינים אותו לשיחה ונוזפים בו ואילו אני אומר שאם ילד גנב מהתיק של ילד אחר צריך לנהל אתו דו שיח. להקשיב לו. אמפתיה אינה בהכרח ויתור. אתה מקשיב. הילד הזה שגנב או הפריע, הוא ילד שסובל, יש לו בעיות. מישהו צריך לאהוב אותו. אני מצפה מהמחנך או מהיועץ שיעשו זאת. אני יודע שיש מגבלות אבל אין דרכי קיצור". תמיכה ואהבה לגישתו של קניאל, הדרך למיצוי היכולות של התלמידים היא להתייחס אליהם באמפתיה. "תלמידים צריכים לקבל תמיכה, אהבה ואמפתיה כדי למצות את היכולות שלהם ולהיות אזרחים טובים. חלק מהמיטביות זה לאפשר צמיחה והתפתחות אישית. לא ליצור סטנדרטיזציה. לא להציע מיטת סדום שכולם צריכים להיות בה". אחד הרעיונות שהציע למערכת החינוך היה להפוך את האמפתיה למקצוע. ראשי המערכת הזמינו אותו לכתוב תוכנית לימודים של שעתיים פרופ’ שלמה קניאל עם ספרו אמפתיה בחינוך "כבוד מתחיל במקום שבו נפגשים התלמיד והמורה. היא צריכה לשאול אותו מתי נוח לך להיפגש? ולא כמו שרבים עושים: 'בוא אלי ביום מסוים בשעה מסוימת, כשאני פנויה'. זה לא בהכרח שהשעה תיקבע מתי שהתלמיד רוצה, אבל צריך לנהל משא ומתן בגובה העיניים. אמפתיה זו לא כניעה. זה לא ויתור. זה כבוד" חשון תש״ף 27