אתרוג | חשון תש"פ | נובמבר 2019 | גליון 85

פרופ’ שלמה דב גויטיין, גדול חוקרי הגניזה, ופרופ’ שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד, זיכרונם לברכה. הם הענקים שעל כתפיהם אני יושב”. בהנחיית גויטיין התמקד פרידמן הצעיר בנושא הגירושין והנישואין בעבודת הדוקטור. “קראתי וניתחתי יותר מאלף תעודות נישואין וגירושין והחלטתי להתרכז בכתובות לפי מנהג ארץ ישראל ששרידיהן נמצאו בגניזה”. לאחר קבלת התואר השלישי הקדיש פרידמן עוד עשר שנות 1969 בשנת מחקר לנושא וכתב שני כרכים על הכתובות Jewish Marriage in Palestine ,( .)1980-1 פרידמן גילה שמנהג הכתובה הארץ ישראלי שונה מהמנהג בבבל בהיבטים רבים. לפי המנהג הארץ ישראלי אין נוסח אחיד של כתובה וכמעט כל כתובה נכתבה בצורה אחרת. השרידים הם מארץ ישראל ומהקהילות הארץ ישראליות בסוריה, . “הייתה 11-10- לבנון ומצרים במאות ה בארץ ישראל נטייה לניסוח כתובות בלשון הדדית”, הוא מסביר. “בעוד שבכתובות בבל החתן הוא זה שמקבל עליו את האחריות כלפי כלתו לספק את שארה, כסותה ועונתה, ואת קול האישה לא שומעים, בכתובות הארץ ישראליות יש לאישה נוכחות ויש לה קול. כשם שהחתן קיבל עליו לזון, לפרנס ולכבד את הכלה, גם היא קיבלה על עצמה התחייבויות כלפי החתן, להוקירו ולכבדו. “בתלמוד הירושלמי (מסכת כתובת פרק ז, הלכה ז) נזכרת אפשרות של יוזמה הדדית לגירושין. כשם שהגבר יכול לגרש את אשתו אם ‘ישנא’ אותה, כך יכולה האישה ליזום גירושין, אם היא ‘תשנא’ אותו. בכתובות מהגניזה הופיע תנאי שלם על כך ואפילו הוסיפו שאפשר לדרוש גירושין במקרה של שנאת חינם. הכתובות אינן מפרטות בדיוק כיצד נעשה תהליך הגירושין, אבל מן המחקר עולה שבית הדין היה כופה על הבעל לתת גט. “המסורת הארץ ישראלית של הנישואין הייתה יותר שוויונית והדדית והיא יכולה לשמש תקדים בהלכה לגישות כאלה היום. תנאי הגירושין בוודאי תרם למניעת תופעת העיגון, במקרה שהבעל לא רצה לתת לאשתו גט. בבבל תקנת המורדת הפעילה שיטה דומה, אבל רבנו תם ואחרים לא קיבלו אותה״. ריבוי נשים בחברה היהודית אחרי העלייה לארץ החל פרידמן לעבוד באוניברסיטת תל אביב כפרופסור לתלמוד. מחקרו הגדול הבא היה על ריבוי נשים ביהדות בקהילות המזרח שמסמכיהן שרדו בגניזה (ריבוי נשים בישראל, תשמ”ה). “הפוליגמיה לפי המקרא והתלמוד הייתה מותרת עד חרם דרבנו גרשום באשכנז . היהודים בארצות 11 בתחילת המאה ה המזרח לא קיבלו את החרם אך החוקרים סברו שבחברה הזאת לא נשאו גברים יותר מאישה אחת במציאות”. מתעודות הגניזה שחקר פרידמן עולה כי אף על פי שלרוב הגברים הייתה אישה אחת בלבד, הפוליגמיה לא הייתה נדירה. פרידמן קטעי גניזה שנכתבו 70- ניתח קרוב ל בערבית יהודית ושעוסקים בפוליגמיה. “מקרים רבים של נישואים פוליגמיים היו כאשר לבני הזוג לא נולדו ילדים מהנישואים הראשונים והבעל לקח אישה שנייה כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה. מקרים נוספים היו של מצוות ייבום בהם אדם נשוי לקח לאישה את אלמנת אחיו, או אם למשל אדם עבד בשתי ערים והייתה לו אישה בכל מקום עבודה”. ואולם פרידמן מצא כי בכל מקרה לאישה הראשונה הייתה הזכות להתגרש אם היא לא הסכימה לחיות עם צרתה. “כתוב בתלמוד הבבלי (יבמות סה) ’’כל הנושא אישה על אשתו יוציא וייתן כתובה’. האישה הראשונה לא יכלה למנוע את נישואי בעלה לאישה השנייה, אבל היא יכלה לדרוש להתגרש והבעל היה מחויב לשלם את מלוא כתובתה. זאת הייתה שיטת ר’ אמי, האמורא הארץ ישראלי. אף על פי שגאוני בבל והרמב”ם לא סיגלו שיטה זו, יהודי מצרים נהגו על פיה.” פרופ’ מרדכי פרידמן “בארץ ישראל הייתה נטייה לניסוח כתובות בלשון הדדית. בעוד שבכּתוּבּוֹת בבל החתן הוא זה שמקבל עליו את האחריות כלפי כלתו לספק את שארה, כסותה ועונתה, בכּתוּבּוֹת הארץ ישראליות יש לאישה נוכחות ויש לה קול. כשם שהחתן קיבל עליו לזון, לפרנס ולכבד את הכלה, גם היא קיבלה על עצמה התחייבויות כלפי החתן, להוקירו ולכבדו” חשון תש״ף 37