שיעור חופשי / תשרי תשעח / ספטמבר 2017 / גליון 123

אלימות מול תלמידים ומורים, זריקת כיסאות, נשיכות, חוסר יכולת לשבת. התוכנית עבדה כל כך טוב, עד שבסיום השנה הוא קיבל את תואר 'מצטיין ראש העיר', בטקס שאנחנו מקיימים כל שלושה חודשים. בסיום התהליך פנינו למנהלת כדי לשלב אותו בחזרה בבית הספר בקהילה. היא חששה מאוד, אבל היום היא אומרת שהוא עבר מהפך שאי אפשר לתאר. הוא נהפך לילד חברותי ולומד. ילד כמו כולם. "ילד אחר הגיע אלינו לכיתה ג' אחרי ששלוש שנים הוא היה בבית, כי אי אפשר היה להתמודד איתו בבית הספר הרגיל, וההורים התנגדו למעבר לבית ספר מיוחד. הוא היה אלים ואי אפשר היה להשתלט עליו. התחלנו איתו ברמה של גן. הבאנו לו צעצועים, וההורים השתכנעו להתחיל טיפול תרופתי. בעזרת הרבה חיזוקים חיוביים, הוא נהפך לקסם של ילד”. אם הוא היה מגיע אליכם מוקדם יותר, היה קל יותר לקדם אותו? "ככל שהילדים מגיעים מוקדם יותר – קל יותר לעבוד איתם. צוותים בבתי הספר הרגילים צריכים לעודד הורים לשלוח ילדים למסגרות כמו שלנו בגיל צעיר. רבים מהילדים מגיעים אלינו מצולקים, אחרי חוויות קשות, אחרי ניסיונות קליטה בבתי ספר אחרים שלא יכלו להכיל אותם. רבים מגיעים לכאן בחוסר רצון. גם ההורים לא מתלהבים, כי לבית הספר יצא שם קשה. אנחנו מסייעים גם בנקודה הזאת. לעתים אנחנו 'מחזרים' אחרי הורים שילדיהם עברו ועדת השמה, ובכל זאת מתנגדים למעבר. אנחנו מגיעים אליהם הביתה, מסבירים את החשיבות של המעבר אלינו, וברוב המקרים זה עוזר. ההתנגדות הזאת לא מדאיגה אותנו, כי מהר מאוד הם מתאהבים בבית הספר". ומה הקסם? "יש לנו שעות טיפוליות, יש אווירה מכילה, יחס אישי לתלמידים ולהורים - שגם הם זקוקים לקשר חם ועוטף, אחרי הכישלונות שחוו עם הילד. אנחנו צריכים לטעת בהם את הביטחון שאנחנו נצליח ושהילד יצליח. אנחנו שומרים על קשר הדוק עם ההורים כי ילד עם התפרצויות יתפרץ גם בבית, והם צריכים ללמוד איך להתמודד איתו. וכמובן, התוכנית ההתנהגותית הבית־ספרית”. התוכניות ההתנהגותיות יכולות להתאים גם לבית ספר רגיל? "בהחלט. גם לבית ספר רגיל וגם לבית. העניין הוא להתייחס לנקודות החוזק ולהעצים אותן. כשאני רואה שילד התאפק בזמן ריב ולא קילל, אפילו לעשר דקות, אני אומר לו 'כל הכבוד על האיפוק'. אם הוא הפריד בין ילדים שרבים, אני אומר לו 'ראיתי מה עשית, אתה שוחר שלום'. אנחנו נחפש את הטוב בנרות ונתחיל בקטן. ניתן משימה אחת ולא כמה, נגדיר זמנים קצובים וקצרים. "למשל, אם יש מקרה של ילד שמקלל הרבה, הסייעת תשב לידו במשך חצי שעה, תכתוב את הקללות ולאחר חצי שעה תראה לו את הדף. בהמשך היא תאמר לו: בחצי השעה האחרונה לא קיללת. רק אמרת 'מעצבן'. יפה מאוד. ולאט לאט ההתנהגות הבעייתית נכחדת. זה עובד. לרבים מהילדים האלה יש דימוי עצמי שלילי. אם מחזקים להם את הביטחון והם רואים שהם מצליחים, זה מעודד אותם להמשיך. הם רואים את טקסי ההצטיינות, יש להם למה לשאוף". מתחילים עם דף חלק כדי לאפשר לילדים לשאוף גבוה ולהאמין בעצמם, החליט הצוות בבית הספר "נוה שאנן" בתל אביב, המיועד לילדים עם בעיות התנהגותיות ורגשיות בכיתות א' עד ו', שהמחנכים יתחילו את התהליך מול הילדים בלי להכיר את העבר שלהם. "הם מקבלים רק את השמות, ומתחילים בלי שיפוטיות", אומרת מנהלת בית הספר, אסנת פדידה. “הילדים מגיעים עם מטען, עם חוסר אמון במערכת. חשוב לשקם את האמון שלהם". הקשר הטיפולי מתחיל בפגישת ההיכרות. "הילד הוא במרכז הפגישה. אנחנו מדברים איתו, שואלים אותו מה הוא מאחל לעצמו, מהם הדברים הטובים שחווה, מה החוזקות שלו”, מספרת פדידה. “בסיום הפגישה כבר משורטטת מסגרת כלשהי. אנחנו שואלים את הילד אם הוא מעוניין להתחיל ללמוד אצלנו, ולרוב הוא עונה בחיוב. זה חשוב, מאחר שיש בכך נטילת אחריות וסוג של התחייבות. אנחנו מתחייבים ללמד אותו ולעזור לו, מדגישים שהוא הגיע למקום הנכון ושנעזור לו להגשים את המטרות שלו - והוא מתחייב לכבד את החוקים”. הבחירה של הילד עצמו עומדת גם במרכז שיטת הלמידה בבית הספר, מתוך מחשבה שלבחירה יש כוח ומשמעות. הילדים בוחרים שיעורים מתוך מבחר שמוצע להם בתחילת השנה, כמו מוזיקה, דרמה, תכשיטנות, מחול, ציור, בובנאות, בישול וספורט. “בכל שנה יש לנו יריד אמנויות שהוא אחד משיאי הנראות של הילדים האלה”, אומרת לילך זהבי, סגנית מנהלת בית הספר. "ילדים שזרקו אותם ממקומות אחרים, עולים על במה, שרים, רוקדים וזוכים להכרה ומחיאות כפיים. אנחנו מוציאים מהם את הטוב ומראים להם שהם יכולים להגיע להישגים”. לפני היציאה לשיעורי הבחירה מתקיים שיח בוקר, ובו המחנכת בודקת עם כל ילד מה שלומו. "המחנכת מסתכלת לכל ילד בעיניים ושואלת שאלות שרלוונטיות אליו", אומרת הילה טוביה בלציאנו, יועצת בית הספר. "זה יכול להיות 'האם ישנת טוב בלילה?', 'האם שתית ואכלת בבוקר?' או 'איך עברה ההסעה?'. אם הילד מספר על לילה קשה, למשל כי היו ריבים בבית, אנחנו ניערך מראש ונמנע פיצוץ. ילד עייף נשלח לחדר קטן עם מזרן, לנוח. ילד שלא אכל בבוקר נשלח לאכול וילד שלישי אולי זקוק לשיח אישי עם דמות שקרובה אליו מהצוות. "תמיד נבדוק מאיפה הילד בא ולמה הוא זקוק כדי להמשיך. אנחנו רוצים למנוע התפרצות, אבל ילד שמעיף כיסא או מקלל אומר לנו שקשה לו, ואנחנו צריכים להיות רגישים כדי לשמוע את זה. הוא לא מכיר שפה אחרת”. "אנחנו מנסים ללמד את הילדים שפה חדשה לבטא את עצמם”. מוסיפה נאוה זהבי, סגנית נוספת של מנהלת בית הספר. "ללמד אותם לקבל את הכעס, אבל לתת לו ביטוי אחר. אלה כלים שאין להם". איך עושים את זה בפועל? טוביה בלציאנו: "אין מתכון אחיד. המורים עובדים מול הילדים בעזרת תוכניות שונות, כל מורה על פי דרכו ועל פי מה שנראה לו מתאים לילד. אם איש צוות רואה את הילד באמת ויוצר קשר, הילד כבר ילמד אותו איך להגיע אליו. אם ילד ירגיש מוגן, ויאמין שרוצים לעזור לו, הוא יתקדם. אנחנו לא עובדים עם עונשים. העבודה שלנו מבוססת על אמונה. אנחנו מאמינים שהילדים יכולים להשתנות, וזה מחלחל אליהם. הם נהנים לבוא לבית הספר”. ומה עושים במקרים של אלימות? פדידה: "לאחר רגיעה נעשה שיח בירור, לפי מודל עם חוקים ברורים. יש מורה אחראי לשיח, אבל הילדים מנהלים אותו. כל אחד מדבר על הצד שלו בגוף ראשון, במטרה ליצור אמפתיה, ליטול אחריות, ולבסוף למצוא פיתרון חלופי לפעם הבאה. השיח חייב להסתיים בלחיצת יד. זה לא תמיד פשוט, אבל זה קורה בסוף". מחכים שמישהו ישמע אותם "ראו אותי, מעבר לפנים הזועפות מעבר לתגובות התקיפות מעבר... שמעו אותי, מעבר לביטויים האלימים מעבר לאקורדים הצורמים מעבר... אולי אז תגלו ולא תתבלבלו, תראו את מהותי מביע את סבלי ואומללותי באופן כל כך אמתי ומחכה לכם מעבר... חושו אותי מעבר למכות הכואבות מעבר למניפולציות השואבות מעבר... אם אתם רוצים לגעת בי מעבר למחויבותכם היומיומית מעבר לתפקיד ולתדמית מעבר.... הרגישו את סבלי את רוע גורלי שרק הולך ומשחיר נושא אני מטען כה כבד בגילי הצעיר ועדיין מחכה מעבר.... מעבר לאגרופים ולבעיטות מעבר לעיניכם השופטות מעבר לזעם שאני צובר מעבר לצמצום שבמוחכם גובר מעבר ליריקות בפניכם לפגיעה האנושה בכבודכם מעבר למקום ומעבר לזמן מעבר לכל אלה אולי תוכלו למצוא סימן ולהכיר אותי אם תרצו". שיר שכתבה המורה רונית לוי מ"נוה שאנן" (המקור באנגלית). “כתבתי את השיר בעקבות אירוע אלים שחוויתי עם אחד מתלמידי", היא מספרת. "דרך כתיבת השיר הצלחתי להבין את מה שתלמידי ניסה לומר לי. למחרת היום כאשר לקחתי אותו לשיחה, הוא הצליח לומר במילים את מה שכל כך הפריע לו במעשי ואף גילה חרטה על האופן האלים שבו ביטא זאת”. עליזה גוטפריד מנהלת "קשב" מתל עדשים (עברה לאחרונה 62 בת מנצרת עילית). גרושה עם ארבעה ילדים ושבעה נכדים, אוהבת לקרוא שנים במערכת. בחמש 34 . ולטייל השנים האחרונות היתה סגנית מנהל והשנה קיבלה את הניהול. “פניתי לתחום הזה בעקבות הילדים שלי. , מהנדס ובעל חברה, 38 הבכור, גיא, בן בקושי סיים את הלימודים. בן נוסף, , סיים ללמוד בכיתה י' 36 יניב, בן והיום הוא יזם מצליח. גם הבת שלי, , סיימה את הלימודים 32 נורית, בת בכיתה י', והיום היא עורכת דין. הבן , מסיים עכשיו 28 הצעיר שלי, רועי, בן לימודי הנדסת בניין. יש לי נחת, אבל היו להם לקויות וקשיים, ולא היתה מודעות. אם הגישה היתה קצת יותר מחזקת, לא הייתי צריכה לעבור את כל התלאות שעברתי איתם, וזה הוביל אותי לפנות לחינוך מיוחד. היום, בית הספר זורם בעורקים שלי. אם אני אוכל למנוע מקרים כמו אלה שעברנו על בשרנו, ולחבק ולהכיל את הילדים – דייני”. כשאני רואה שילד התאפק בזמן ריב ולא קילל, אפילו לעשר דקות, אני אומר לו 'כל הכבוד על האיפוק'. אנחנו נחפש את הטוב בנרות ונתחיל בקטן" 2017 ספטמבר < שיעור חופשי 24