הזקן והמשפחה | סוגיות מרכזיות ביחסים רב דוריים | יצחק בריק ואריאלה לבנשטיין

134 חלקשלישי ניצולי השואה וילדיהם כפי שנאמר לעיל, רוב הניצולים הצליחו לתפקד כהורים בצורה טובה למרות המטען Levav, הנפשי הכבדשסחבו עימם, ורוב ילדיהםהתפתחו לאנשיםמתפקדים ובריאים) (. אףעלפי כן, ישלבחון Kohn& Schwartz, 1998; Van IJzendoorn et al., 2003 אלו השפעותשל העבר הטראומטי בדור הניצוליםחלחלו לדור הבא. להשפעותהעבר הטראומטי ישמידות וצורות רבות, ויש להיזהר מכל הכללה שהיא לגבי השפעותאלה במשפחותהניצולים. להלן ננסה לתאר שורה של תופעות, המוצגות בספרותהקלינית והמחקריתכמאפיינותאתעולמםהפנימי שלקבוצותשונותבין ילדי הניצולים, אךבשום פניםלאאתכולםככלל. בדומה להוריהם, גם רבים מילדי הניצולים חיים באופן דיאלקטי. בערוץ אחד הם מציגים תפקוד רגשי, חברתי ומקצועי תקין ואף מצוין, ואילו בערוץ אחר, בעולמם הפנימי, פועלת מערכת רגישה של תפיסות עצמיות, הנחות על העולם וביטויי רגשות המושפעים מהעבר הטראומטי של הוריהם. מכאן, שההעברה הבין-דורית באה לידי ביטוי בעיקר בייצוגי מציאותפנימייםהמעוצביםעל ידי הטראומה. פגיעותםשל ייצוגים פנימיים אלה עלולה להיחשף במיוחד במצבי לחץ, שבהם פורצת החוצה מצוקה עם מאפייניםהשאוביםמהטראומהשל דור ההורים )ורדי, 0991; קלרמן, 7002(. כך, למשל, ילדי ניצולים שפיתחו סימפטומים פוסט-טראומטיים בעקבות לחימה בלבנון, הראו Solomon, Kotler התאוששותאיטית יותר יחסית לחייליםשאינם ילדיםשל ניצולים ) (. בדומה, ילדי ניצוליםשחלו בסרטן הציגו מצוקה נפשיתגדולה &Mikulincer, 1988 Baider, יותר יחסית לחולי סרטן, שלא הייתה להם היסטוריה של שואה במשפחה ) .( Goldzweig, Ever-Hadani & Peretz, 2006 החייםהדיאלקטייםשל ילדי הניצוליםעוצבו במידהרבהכתוצאהממסריםכפולים, (. מסרים אלה שיקפו את ההתנגשות בין Bar-On et al., 1998 שעברו מהוריהם ) רצונם העז של הניצולים לגדל ולטפח את ילדיהם לבין הקושי לעשות זאתמבלי לתת לעברם הטראומטי להשפיע. כך, ילדי ניצולים רבים מחזיקים בתפיסות סותרות לגבי עצמםולגבי הוריהם. חלקמילדיםאלו נתפסו על ידי הוריהםכ"נסיכים" או כ"ילדי פלא", המבטיחיםהמשכיותוביטוי לניצחון במלחמהולניצחון עלהטראומה. במקביללתפיסות המפליגותהללו, ילדיםאלההתקשו להגיעלהיפרדותרגשיתמהוריהם, עלמנתשיוכלו Brom, Kfir & Dasberg, להשלים באופן עצמאי את האבל הלא-גמור של הוריהם ) (. קשיי היפרדות אלה היו גדולים במיוחד כשהילדים שימשו 2001; Gampel, 1992 להוריהם בתפקיד של "נרות זיכרון", המנציחים את הזיקה לעולם השכול והטראומה )ורדי, 0991(. בדומה לתפיסת העצמי החצויה, גם ההורים הניצולים נתפסו על ידי הילדים לסירוגין כהורים אומניפוטנטיים, שביטאו כוחות על-אנושיים במאבקם לשרוד, וגם כקורבנות חסרי ישע, הזקוקים שילדיהם יגוננו עליהם וימלאו עבורם את תפקידי הסמכות והאחריותשל הוריהםשנספו. תפיסותחצויותאלו החלו להיווצר עוד בינקות, כאשר הורים ניצולים נדרשו לתת מענה למצוקת התינוקות, אך לעתים גם התקשו