הזקן והמשפחה | סוגיות מרכזיות ביחסים רב דוריים | יצחק בריק ואריאלה לבנשטיין

סוגיות ייחודיות 731 עם זאת, למרות הקושי הגדול של הטיפול בניצולים בגיל הזיקנה, ברוב המקרים ילדיהם ממשיכים לטפל בהורים הסיעודיים במסירות גדולה, בין השאר מתוך הצורך המתמשך לפצותםעלאובדני העבר )קלרמן, 7002(. כניסתםשלהניצוליםלגילהזיקנה המופלגת אף עשויה להביא עימה שינויים חיוביים ביחסים הבין-דוריים. כך, למשל, נושאיםשלאדוברו בעברנפתחיםלשיחה, לפעמיםאףבפעםהראשונהמאז הטראומה. עצמאותםשל ילדי הניצולים הבוגרים, היפרדותם הפיזיתמבית הוריהם וכן המשפחה שהקימו לעצמם, מקליםבמקריםרביםעלהתקרבותמחודשתוטעונהפחותשלהילדים להוריהםהניצולים. ניצולי השואה ונכדיהם נכדי הניצוליםנולדו וגדלו שניםרבותלאחרהשואה. במובן זה, העברהמשפחתי הרחוק נתפס כעולםאחר מהמציאותשבההםחיים. עם זאת, ניתן לומר, כי במובניםאחרים, זיכרון השואהתופסמקוםבולטיותרבמציאותהעכשוויתיחסיתלשניםעברו. מאז שנות ה-06 שלהמאהה-02 התרחששינוי ביחסהחברההישראליתלניצולים: נפלו מחסומים ונשבר הטאבו סביב נושאהשואה, העיסוקהחברתי והתקשורתי בשואה גבר, ימי זיכרון קבועיםצוינו, השואההוכנסהלתכניתהלימודיםהרשמית והונהגו מסעותנוער שנתיים למחנות ההשמדה בפולין. השואה ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בקרב הנכדים גם מסיבות פנים-משפחתיות. הנכדים מהווים את התקווה האחרונה של סביהם לעבד אתעברםהקשה. הם גםהחוליההמקשרתהאחרונה בין הניצולים לדורותהבאים ועל כתפיהםמוטלתהמשימהלשאתאתההיסטוריההמשפחתיתאלהעתיד. בר-און )4991( תיאר את הקשר בין הניצולים לנכדיהם בשני דימויים: הדימוי האינדיאני, שמשמעו התייחסות של כבוד וחום מצד הנכדים אל סביהם ומורשתם, והדימוי האסקימואי, שמשמעו ביטול הרלוונטיותשל מורשת הסבים לחיי היומיום של הדורותהצעירים. במשפחותרבות, ההוריםסיננו וכיוונו אתהקשר בין הסביםהניצולים לנכדיהם על מנת ליצור העברה בין-דורית חיובית. ההורים דאגו, שהסבים והנכדים יחלקו חוויות נעימות ולכן ויסתו את מינון הזיכרונות הקשים )בר-און, 4991(. כתוצאה מכך, מרביתהנכדיםלאחשו במתחשבו גדלו הוריהם והיו פנוייםליצורקשרפתוח יותר עם סביהם. השיחות עם סביהם אפשרו לנכדים להכיר את ההיסטוריה המשפחתית, שפעמים רבות הייתה מעורפלת. העמדה הייחודית של נכדי הניצולים אפשרה שינוי נוסף ביחסים הכלל-משפחתיים. בחלק מהמקרים, העניין של הנכדים בעברם של הסביםשבר אתחומתהשתיקהבמשפחה. במקריםאחרים, ניצולים, שנהגו להציףאת ילדיהםבסיפורי שואה, מצאו אפשרותלספראתסיפורםלנכדיהםבצורהטעונהפחות, Sagi-Schwartzet al., 2008; לעבדו מחדשולדאוג שקולם יישמעגםבדורותהבאים) .( Schindler et al., 1992 במשפחותאחרותהתרחשו תהליכיםהפוכים. כך, כאשר ההורים לאהשכילו לנווט אתההעברהמהוריהםלילדיהם, אלמנטיםשליליים, כמו דאגנות יתר או רגשותאשמה,