הזקן והמשפחה | סוגיות מרכזיות ביחסים רב דוריים | יצחק בריק ואריאלה לבנשטיין

סוגיות ייחודיות 931 ת הכללית לצד מוקדי ּ בעקבות מחקרינו הקודמים, שמצאו תמיכה למודל העמידו Shmotkin, 2003; ת הייחודיים בקרב דור הניצולים )פלגי ושמוטקין, 7002; ּ הפגיעו (, אנו מרכזיםמאמץמחקרי חדשעלמנתלבדוקכיצדמודל Shrira&Shmotkin,2008 זהמאפיין אתדפוסי ההעברההבין-דוריתבמשפחותשל ניצולי שואה. במחקריםאלה ייבדק באופן רב-ממדי התפקוד הפיזי, הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי של ילדי הניצולים במדגם ארצי של האוכלוסייה המבוגרת בישראל. מחקר נוסף יבדוק האם התרחשה העברהשלתפיסותעולם ותחושותמשמעות ואושר בתוך משפחותשל ניצולים, בכללן דור הילדים והנכדים. במסגרת פרק זה הצבענו על כך, שעם הזדקנותם של הניצולים עשויים היחסים המשפחתיים ללבוש צורה חדשה ואף לשנות את דפוסי ההעברה הבין-דורית של הטראומה. הפרידההפיזיתשל ילדי הניצוליםמביתההורים והקמתתאיםמשפחתיים משל עצמם מאפשרות קרבה חדשה וטעונה פחות עם ההורים הניצולים. הנכדים, המייצגים קהל מאזינים פתוח וסקרן, עוזרים לשבור את חומת השתיקה שאפיינה משפחותרבות ונותניםלניצוליםהזדמנותחוזרתלעבד את זיכרונותיהםהטראומטיים, לשזור אותם בסיפור חייהם ולהעביר את מורשתם לדורות העתיד. מצד שני, הזיקנה מביאהעימהאבדניםוהידרדרותפיזיתונפשית, שהמצוקההנלוויתלהםחוברתלמצוקת הטראומהמהעבר. הכניסהלביתאבות, האשפוז בביתחולים, הכניסהלמצבסיעודי או דמנטי - כל אלה מעלים מחדש ומעצימים את המצוקה הפוסט-טראומטית. כתוצאה מכך, קונפליקטים בין-דוריים עלולים להחריף וליצור שחיקה ניכרת אצל הקרובים המטפלים. אותם קונפליקטים מחודשים עלולים גם להרחיק נכדים מסביהם, במיוחד כאשר היבטים טראומטיים הציפו כבר קודם לכן את המשפחה והעמיקו בה את פער הדורות. מהסקירה הנוכחית עולות מסקנות שונות לגבי הטיפול בניצולים ובמשפחותיהם. רוב ההתערבויות הטיפוליות המוצגות בספרות המקצועית מבוססות על מודל של טיפול אינדיווידואלי או קבוצתי באחד מהדורות במשפחות הניצולים. עם זאת, ברורה לנו ההשפעה ההדדית הניכרת בין הדורות השונים במשפחה. על כן, גם כשהטיפול מתמקדבבן או בבני דור מסויםבמשפחה, עלהמטפליםלהתייחסאלמערכתהיחסים הבין-דוריתכדי לתקן העברותשליליותמרכזיות, כמו גםלשמר ולחזקהעברותחיוביות. ( מציגיםאתהמודליםהטיפוליים Kellermann, 2001 לדוגמה, דורסט )7002( וקלרמן ) המרכזיים בארגון "עמך", המשלבים בין טיפול אינדיווידואלי, שבו הניצול מעבד את סיפורחייו ואתהזיכרונותהטראומטיים, לבין טיפולקבוצתי והתערבויותנוספות, שבהם מעורבים ניצולים נוספים וכן בני משפחה וגורמים קהילתיים. בהתאם לזה מציעים ( להסתייע בילדי Fossion, Rejas, Servais, Pelc &Hirsch, 2003 חוקריםאחרים, ) הניצולים ואף בניצולים עצמם לצורך הטיפול בנכדי הניצולים. המודל הטיפולי שלהם משתמש בזיכרונות חיוביים מההיסטוריה המשפחתית מלפני השואה ואף בזיכרונות מזמן השואה, המוצגים באופן מווסת ונסבל, וזאת כדי לחזק את תחושת ההמשכיות