אלצהיימר ודמנציות אחרות | רחל ברנבאום עורכת

אלצהיימר ודמנציות אחרות 163 ערבוב יום ולילה, פירוש לא נכון של רמזים מהסביבה, "ראיית" הפרעות שינה, הזיות: חרקים, גנבים או נאצים בחדר. מיומנות הצוות המטפל העובדים עם חולה במצב קשה מקבלים מעט מאוד משוב הכרת הרקע של כל מטופל: או תגובה חיובית מהמטופל שלהם. ההפך הוא הנכון. הם זוכים לקללות או אף מותקפים לעתים קרובות על ידי המטופל. הם חייבים להיות ערניים ולשמור שהמטופל אינו מזיק לעצמו או לאחרים, או נעלם מהמקום. על אנשי הצוות ללמוד את "שפתו" של המטופל, להכיר את התנהגותו לפרטי פרטים, ועם כל זאת, להתייחס אליו כאל אדם ייחודי. על ידי הכרת הרקע של כל מטופל, ההעדפות שלו, ההיסטוריה האישית שלו ומצבו הרפואי, הופכים העובדים לצופים מיומנים, בעלי יכולת לפרש סטיות התנהגותיות. הקשיש בשלב זה מרגיש בצורה אינטואיטיבית אם מתייחסים התייחסות אמפתית: אליו באמפתיה ובהבנה. אחת המטרות בעבודה עם דמנציה מתקדמת היא קבלה של אנושיותו של כל אחד מהפונים, ובכך מתן תוקף למציאותו. גם אם הנושא באותו רגע הוא אם החולה מעדיף לאכול או לא, חייב המטפל להביע כבוד והערכה, לתת למטופל ). לדוגמה, לעתים Gwyther, 1997 תחושה כי מקבלים את זכותו לבטא רגשות ( קרובות, אדם עם דמנציה מתקדמת עומד בעקשנות על דעתו שהוא חייב ללכת הביתה, שכן אמו ממתינה לו שם. כאשר העובד האמפתי מאשר באוזניו את היותו בן טוב כל השנים, את העובדה שהוא מתגעגע לאימו, ומבטיח לו שעכשיו הוא יקבל טיפול טוב מהמטפל בו, כאילו היה אימו, יכול האדם הדמנטי להירגע, שכן דאגותיו קיבלו מענה ואישוש. תכונה נוספת הדרושה מהמטפל באדם עם דמנציה הבנת התנהגותו של המטופל: מתקדמת, היא היכולת לפרש הפרעות בהתנהגות. במקום לראות בסטיות בהתנהגות בעיה, הוא חייב לראות בהן אתגר. הידיעה כי רבות מההתנהגויות המשונות או המטרידות אינן בשליטתו של החולה עשויה לשנות את גישתו של המטפל ואת מנגנוני ההתמודדות שלו ושל בני המשפחה עם חולים אלה. ייתכן כי גירויים חיצוניים, שאינם מפריעים לאדם הבריא, כגון רעשים, ריבוי גירויים, ריהוט לא נוח, תאורה בלתי מספקת, או גירויים פנימיים, כמו כאב, דלקת או מחלות פיזיות אחרות, עומדים מאחורי חוסר המנוחה של החולה, הצעקות שלו או תגובותיו החוזרות על עצמן. מאחר שלחולים יש מעט כישורים ורבליים, או שהם חסרים כישורים אלה לגמרי, הרי התנהגויות מטרידות אלו הן הדרך של החולה לאותת למטפל על אי-נוחות, פחד, תסכול או על רצון בלתי ממומש. במקרים אלה, או שנוריד את רמת הדחק הסביבתי ככל שניתן, או שנגלה מהו מקור אי הנוחות הפיזית ונביא בכך הקלה לפונה ולסביבתו. ב"טיפול המעמיד את הפונה במרכז" אין התנהגות מפריעה או מרגיזה. אנו רואים כל התנהגות כניסיון ליצור תקשורת. האתגר . (Kirkwood, 1997 הוא לגלות מה החולה מתכוון בעצם לומר לנו בהתנהגותו (