אלצהיימר ודמנציות אחרות | רחל ברנבאום עורכת

הטיפול והתמודדות המטפלים עם תשושי נפש בקהילה 46 על המטפלים ללמוד להפסיק לנסות לשכנע את הסובל מדמנציה בעזרת ההיגיון. מה התועלת בלנסות ולהסביר לאשתך, העומדת על דעתה שעליה ללכת הביתה להוריה המצפים לה, שהיא כבר בבית. בשבילה "הביתה" איננו המקום הנוכחי, שבו היא אולי חשה שאינה במקומה, אלא בית אחר מהעבר, מילדותה, או מגיל הביניים שלה, מקום שיש בו זיכרונות נעימים. "תמיד טיפלת בהורייך יפה כל כך, את בת לתפארת", עשויה להיות תגובה טובה יותר. "תוכלי לעזור לי? אני ממש זקוק לכוס קפה. אני כל כך עייף. בואי נשב ונשתה קפה ביחד". באותה מידה, אין שום תועלת באמירה לאדם דמנטי, שהוא כבר שאל את השאלה הזו, או שמשהו שהוא בטוח ששייך לו שייך למישהו אחר. מטפלים לומדים לא להתווכח. חלקם מגיעים להבנה שעליהם למצוא דרכים לגרום לבן משפחתם הדמנטי להרגיש בטוח ולהעלות את ערכו העצמי. כל זה קשה ותובעני מאוד, כאשר על כתפיו של המטפל כבר מוטל עול כבד כל כך. זה דורש סבלנות עצומה ואנרגיה רגשית רבה. אלה באמת דרישות גדולות מדי. הבעיה היא, שהתסכול, הדחק והמתח הנגרמים על ידי חוסר ההבנה והקבלה של מציאות שונה זו, הם גרועים בהרבה. המטפלים המתוסכלים ביותר הם אלה שעדיין לא קיבלו על עצמם את העובדה הפשוטה הבאה: עולם הדמנציה מוגדר על ידי הסובל ממנה. אנחנו בעולם ה'אמיתי' לא מגדירים אותו. אנו יכולים רק לקוות לחיות בתוכו בשקט יחסי, אם ורק אם נקבל את עולם הדמנציה הזה לפי התנאים של בעל הדמנציה. אם הוא 'רואה' ארנבת על הספה, הוא רואה אותה. אם את אינך אשתו, את אינך אשתו. אם עכשיו הזמן לארוחת הבוקר, עכשיו הזמן לארוחת הבוקר (גם בשעה שש ). היוצא מן הכלל היחיד לחוק זה קשור לשמירת שבת. מניסיון Allen, 2005 בערב) ( בטיפול באנשים רבים, שסירבו להיכנס למכוניות ההסעה ולחזור לבתיהם, בטענה שהיום שבת, למדתי להדגיש בפניהם שוב ושוב שהיום איננו שבת, המועדון שלנו סגור בשבת. לפעמים זה עוזר, במיוחד אם המטפל הצליח לזכות באמונו של המטופל הדמנטי. ללמוד להתחלק בעול גם האדם המאוזן ביותר והמשפחה המתמודדת ביותר עלולים להישבר תחת משא Brody, 1985; Polember, הקשיים והדרישות המלווים את הטיפול בחולה הדמנטי ( ). כפי שהגדיר זאת בן משפחה המטפל בחולה דמנציה: "אני יכול להיות סבלני 1965 במשך שעה, אולי שעתיים, ואז בשעה השלישית אני מתפוצץ". ברור מאליו שזה כמעט בלתי אפשרי לטפל לבד בקרוב משפחה עם דמנציה. למרות זאת, ישנם מטפלים רבים המנסים לעשות זאת. בני זוג רבים, למשל, ממשיכים לנסות להגן על ילדיהם מכל העובדות הכואבות של הדמנציה. "יש להם מספיק על כתפיהם, מה כבר אפשר לצפות מהם?" העובדה ש"ילדים" אלה הם בוגרים אינה נראית להם רלוונטית. נכון, שהאחריות ועול הטיפול העיקריים נופלים על המטפל העיקרי, אולם עליו לקבל תמיכה רצינית וסיוע מהסובבים אותו. קבוצת התמיכה הטבעית שלו היא המשפחה. זהו ודאי תחום שבו יש מקום להתערבות של עובדת סוציאלית. דרוש לעתים מאמץ רב עד אשר המטפל מצליח להרשות לעצמו לא לעשות הכול בעצמו ולבדו. בני משפחה שונים