טיפול בית | בזקנים המוגבלים בתפקודם | אסתר יקוביץ, עורכת

13 טיפול בית בזקנים המוגבלים בתפקודם חלק ראשון התפתחות הטיפול הקהילתי והביתי פרק א': בקשישים במבט היסטורי פנינה רומם, זיוה בוסיבא ושפרה שורץ מבוא מאז ומתמיד היו הבדלים בולטים בהתייחסות לזקן בתרבויות שונות ובזמנים שונים. בין העמים הקדמונים היו שהתייחסו לזקנים בכבוד המגיע להם כבעלי ניסיון רב, העריכו והוקירו אותם. יש שהתייחסו לזקנים בבוז וכבני אדם שאינם ממלאים עוד את תפקידם בחברה, מדללים את כוחה ואת משאביה וניתן להשליכם כחפץ שאין בו שימוש. יש שהיו מתעללים בזקנים. האגדה מספרת, כי האסקימוסים נהגו להביא את הזקנים להרי הקרח ולהקריבם שם בפולחן מיוחד. נשתמרו תיאורים לא מעטים של התאכזרות לאדם הזקן. בתרבויות שחיו על צייד ונוודות, נתפס הזקן החלש כמעמסה על החברה, והיה נהוג לעזבו לנפשו או אף להמיתו. בחברות שחיו על חקלאות והיו קבועות במקומן ומצבן הכלכלי היה שפיר, היה לזקן מעמד של כבוד עקב ניסיונו בחיים, וניתן לו מעמד של ראש משפחה ושבט, כפי שאנו רואים גם בחברה הבדואית החיה בקרבנו. מרבית חכמי היוונים והרומים הקדמונים התייחסו בשלילה לזיקנה, פרט לאפלטון וסופוקלס היוונים, ולסטואיקנים ובראשם קיקרו וסנקה הרומיים. האסלאם מעניק כבוד לזקן, בעוד שבנצרות הגישה היא דו-ערכית. האיסיים כיבדו את הזקנים, אך אסרו על כל אדם מעל לגיל 06 לשמש כשופט (שטיינברג, 1991). פרק היסטורי זה בא להציג את נושא הטיפול בקשישים עם דגש על ראשית הניסיונות בארץ ובעולם למיסוד טיפולי בית או אשפוז בית לאורך השנים, בחברה המערבית. הפרק נחלק לשני חלקים: חלק אחד עוסק בתחום הכללי של היחס לזקן ולשאלת הטיפול בקשישים בקהילה לאורך ההיסטוריה, עם הצגתם של ניסיונות ראשונים לגבש אשפוזי בית וטיפולי בית לקשישים בארצות הברית ובאנגליה. החלק השני עוסק בסיפור התפתחות הטיפול והשירות לקשישים במדינת ישראל באמצעות המוסד מלב"ן, בשלושת העשורים הראשונים למדינה, ואת הניסיונות לחיפוש דרך הולמת לטיפול בקשישים במדינת ישראל