טיפול בית | בזקנים המוגבלים בתפקודם | אסתר יקוביץ, עורכת

15 טיפול בית בזקנים המוגבלים בתפקודם המתייחסות לזקן, לחברה ולפעולה ההדדית ביניהן. איך רואה ההלכה את מעמד הזקן במשפחה ובחברה? מה היא מחויבותם של בני המשפחה מבחינת תמיכה כלכלית וטיפול סיעודי? באיזו עדיפות נמצא הזקן בקבלת עזרה מהמשפחה ומהקהילה? מה הם העקרונות החינוכיים שאותם נוקטת המדינה לגבי הזיקנה ולקראת הזיקנה? בתורה ובהלכה מונחת תשתית מוסרית לטיפול בזקנים על ידי בני המשפחה והחברה. העקרונות שהתורה קובעת לגבי כיבוד הזקן אינם משתנים. תרגומם למציאות החיים, לחקיקה ולנהלים, זו בעיה של כל דור ודור. בעשרת הדיברות, הדיבר: "כבד את אביך ואת אמך.... למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר אדוני אלוהיך נותן לך" (דברים, ה' 61) לא מוזכרת התועלת או הטובה אשר תצמח להורה הקשיש, אלא לנותן העזרה. אפשר להסיק מכך, כי גם בתקופות קדומות היווה הטיפול בקשישים עול קשה, והפרט המטפל היה צריך דרבון או תגמול כדי לעמוד במעמסה זו. הקשיים הפיזיים תוארו בהרחבה על ידי שלמה המלך. בספר שמואל ב', י"ט, ל"ב-ל"ט נאמר: הזקן מעדיף את סביבתו הטבעית בעיר ובמקומו, על פני שינויים, גם אם הם לכאורה טובים יותר: "וברזילי זקן מאד בן שמונים והוא כלכל את המלך בשיבתו במחניים כי איש גדול הוא מאד. ויאמר המלך אל ברזילי אתה עבר אתי וכלכלתי אתך עמדי בירושלים. ויאמר ברזילי אל המלך כמה ימי שני חיי כי אעלה את המלך ירושלים. בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע... ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל אדוני המלך... ישב נא עבדך ואמות בעירי..." הזקן, כאמור, לא נמנה במקרא ובחז"ל על הקבוצות החלשות כדוגמת העני, הגר, היתום והאלמנה, אשר דורשות יחס מיוחד של צדקה וחסד מחמת חולשתם, וכן לא נמצאו מוסדות וארגונים מיוחדים לעזרה לזקן. זאת, בניגוד למצב החולים, העניים והמתים. מסקירת היחס לזקן בתקופת התנ"ך ובמקורות עולה, כי הייתה אמנם גישה פילוסופית ערכית של כיבוד הזקן והטיפול בו, אולם הגישה התבססה בעיקר על התגמול שיהיה לפרט או לחברה המטפלים בקשיש. ביהדות, כמו ברוב החברות הדתיות-מסורתיות, הדאגה לזקן הייתה בדרך כלל במסגרת המשפחה, והטיפול בו היה טבעי ומספק. זה גם ההסבר לכך שבתי זקנים נוסדו רק בתקופות מאוחרות יותר לעומת חברות אחרות, בעיקר אלה שבאירופה, שהקימו בתי זקנים בתקופות מוקדמות יותר. בית הזקנים היהודי הראשון הוקם בקראקוב שבפולין במחצית הראשונה של המאה ה-81 על ידי משה יעקליש, ובקהילת הפורטוגזים באמסטרדם ב-9471. בתי אבות במספרים גדולים נוסדו מהמאה ה-91, ומאז נפוצו בקהילות ישראל (רובין, 3891). בתקופות הקדומות לא הייתה כמותם של הזקנים משמעותית יחסית לכלל האוכלוסייה, שכן רובם לא הגיעו לגיל מופלג. אלה שכן הגיעו לכך טופלו במסגרת משפחתם וזכו לכבוד