טיפול בית | בזקנים המוגבלים בתפקודם | אסתר יקוביץ, עורכת

16 חלק ראשון מיוחד עקב היותם אוצרי תרבות ומסורת. גם עצם הגעתם לגיל המופלג נחשב לתופעה חריגה שיש לשומרה. הזיקנה בימי הביניים בימי הביניים ובתקופת הרנסנס הייתה תוחלת החיים נמוכה בהרבה משהיא כיום ורבים מתו בצעירותם. עם זאת, הייתה מודעות לכך, שהזיקנה כרוכה לרוב במחסור. לא אחת משולבת הזיקנה בתיאור כלל הרעות להן נידון האדם בעולם הזה, דוגמת מגיפות, רעידות אדמה, חלומות רעים, דיכאון ורשעותם של בני אדם. משוררים כתבו על חרדתם מפני הזיקנה, ואלה שהגיעו לזיקנה ביכו את מר גורלם. מחברי האוטופיות של תקופת הרנסנס תיארו את המדינה הדמיונית האידיאלית כמדינת רווחה, שבה תהיה החברה אחראית לקיים בכבוד את חוליה ואת זקניה (שחר, 5991). מחברי חוקת המהפכה הצרפתית של שנת 3971 העלו את כבוד הזקן למדרגת המעלות האזרחיות הטובות וכן היו מודעים למצוקה הכלכלית של רבים מהזקנים. לראיה, בסעיף הדן בהקניית אזרחות צרפתית לזרים נקבע, שאחת המעלות היכולה להקנות זכות אזרחות לזר היא שהוא "מפרנס זקן." כידוע, לא היו בימי הביניים מסגרות סעד ממוסדות. פעילותו של השלטון החילוני בתחום זה הצטמצמה בשחרור עניים מתשלום מיסים או בדחייתם. הסמכות הציבורית שארגנה את פעולות הצדקה ועיגנה אותם באוסף חוקים הייתה הכנסייה. הזקנים כקבוצה לא נמנו עם הראויים לסיוע. אלה היו היתום והאלמנה וכן החולים והנכים. הזקנים גם לא הופיעו ברשומות הכנסייה בין אלה המועמדים לקבלת צדקה, אך המציאות הייתה למעשה שונה. על פי הספרות התקופתית, לא ניתן לומר כי הזקנים זכו לפחות סעד מאשר נזקקים אחרים. זקנים נזכרו ברשומות בתי החולים, והיו גם בתי מחסה לזקנים עניים. כמו כן, מוזכר גם סיוע של גילדות וקבוצות דתיות לזקנים. ברשומות הכנסייה במאה ה-11, נזכרים הזקנים לצד בעלי מום אשר מקבלים נדבת לחם בבית מחסה. במחצית השנייה של המאה ה-31 הציע הפילוסוף האנגלי רוג'ר בייקון, שתוקם קרן מיוחדת אשר תמומן על ידי חלק מהמיסים שייגבו על ידי השלטונות, כדי לתמוך בחולים ובזקנים ולהקים עבורם בתי מחסה. אז כבר התחזקה המגמה של הבחנה בין הנזקקים באמת לבין המתחזים למיניהם. מגמה זו התחזקה במיוחד לאחר המגיפה של שנת 8431. האחראים על בתי המחסה הצטוו שלא לקבל עוברי אורח, אלא רק בעלי מום וחולים. בעיר פירנצה, בתקופה שלאחר המגיפה הגדולה (מגיפת הדבר, Or San המגיפה השחורה), נקבעה מדיניות הסעד באחד המוסדות הגדולים של העיר “ ”. זאת, לאחר ירידה דמוגרפית גדולה והתפרקותן של משפחות רבות. עיקר הסעד Michele הופנה ליתומים, לאלמנות ולזקנים. אלה הובחנו אז כמגזרים הבעייתיים ביותר. הטענה הנפוצה הייתה, שהסעד שניתן בימי הביניים לנזקקים בהשראת הכנסייה היה חסר הבחנה