טיפול בית | בזקנים המוגבלים בתפקודם | אסתר יקוביץ, עורכת

207 טיפול בית בזקנים המוגבלים בתפקודם "טוב, אמור לו שאנחנו בדרך. איפה ניפגש?" אני שואל. אני יודע, שאין סיכוי שאצליח להגיע במכונית שלי. רק רכב של ארבע על ארבע גלגלים, כמו זה של סעיד, מסוגל להגיע לשם. חוץ מזה, בלילה הדרך לא ברורה ויש סיכוי סביר שלא אמצא את הבית. לסעיד חוש מיוחד להתמצאות במדבר. "אני בבית. נפגש בכניסה לעומר בעוד 51 דקות," הוא קובע. אני מנתק ומתקשר לאסנת, האחות של הניידת. "אסנת, מה נשמע? זה יהורם." " בסדר. אני מבינה שאתה מתקשר בקשר לג'ומעה." היא עונה. "כן, הבן שלו התקשר לסעיד. כנראה ששוב הקנולה שלו נסתמה והוא לא נושם טוב." "טוב, אני אתקשר לבעלי שיחזור הביתה מהר להיות עם הילדים. תעבור דרכי וניסע." אני מתקשר הביתה. "תמי, מה נשמע?" אני שואל את אשתי. "בסדר, היה יום עמוס בעבודה... אפרת עברה את הבחינה... אתה בדרך הביתה?" "הייתי. אבל יש קריאה. אני מקווה שזה לא ייקח יותר מידי זמן," אני עונה.. "היום אתה לא בכוננות, אז אני מבינה שאתה יוצא לשטח עם סעיד?" היא שואלת. כעבור כ-04 דקות אנחנו מגיעים לפחון קטן. חושך מוחלט. אנחנו ממתינים במכונית, זה לא מנומס להיכנס לבית ללא הזמנה של בני הבית. הבן של ג'ומעה יוצא לקראתנו והוא מזמין אותנו להיכנס פנימה לבית. יש בחלל ריח של אבק מעורבב עם עשן של מדורה. בתוך הבית, באמצע החדר, אכן יש מדורה קטנה ומעליה קומקום עם תה. ג'ומעה יושב על מזרן על הרצפה ועששית נפט לידו. פרט לשטיח נוסף לידו אין שום דבר ב"חדר". מרחוק רואים שהוא במצוקה נשימתית. מבט מהיר באור הדל מאשר שהצינור שבגרונו כמעט סתום לגמרי בהפרשות. לג'ומעה גילו לפני כשנה סרטן של מיתרי הקול במצב מתקדם. הוא עבר ניתוח להסרת מיתרי הקול ונשאר עם צינור נשימה שיוצא מהצוואר. סעיד מתרגם את ההסבר שלי על מה הבעיה שאובחנה ומה אני מבקש לעשות. ג'ומעה מסכים. סעיד מרגיע את הבנים הנמצאים לידו, עם מבט מאוד מודאג על פניהם. תוך דקה אסנת מכינה את הציוד הדרוש ומהר אני מוציא את ההפרשות. ג'ומעה משתעל כמה פעמים ועוד הפרשות יוצאות החוצה. לא עוברות חמש דקות והכול נרגע. ג'ומעה ובני משפחתו מחייכים שוב. אסנת מסבירה להם שוב איך לנסות ולמנוע הצטברות הפרשות. סעיד מתרגם ומסביר גם הוא. לבסוף, אין ברירה, ללא כוס תה מתוק אנחנו לא נצא משם. ג'ומעה מסתכל עלי במבט חודר. "תגיד, דוקטור," הוא שואל בקול חלש, "קשה לי עם זה שאני כל כך תלוי בבנים שלי, האם אתה חושב שיהיה יותר טוב?" שקט מוחלט .... מה אגיד לו? "מה אתה חושב? איך אתה מרגיש?" אני שואל בחזרה. הוא לא עונה, אבל שתי דמעות זולגות מעיניו. עוד דקה של שקט ... "זה מה שחשבתי ... זה כל כך קשה." לא אמרתי דבר. הנחתי את ידי על הכתף שלו והוא החזיר לי חיוך קטן.