טיפול בית | בזקנים המוגבלים בתפקודם | אסתר יקוביץ, עורכת

209 טיפול בית בזקנים המוגבלים בתפקודם נוספת, מלבד הלימודים הבסיסיים לקבלת רישיון עבודה. מסגרות המעסיקות כוח אדם רפואי לא מיומן בטיפול פליאטיבי ברמה נאותה, העוסק בטיפול זה כעבודה נוספת אחרי שעות העבודה, קרוב לוודאי לא תהיינה מסוגלות לתת מענה ברמה טובה ולאורך זמן. חלק מהמסגרות שאמורות לתת שירות הוספיס בית נותנות שירות חלקי בלבד, ברמה מקצועית לא מספקת. אין מענה לילי של אחות ורופא, ואנשי המקצוע העובדים במסגרות אלה לא קיבלו הכשרה מתאימה ואינם מקבלים הדרכה שוטפת. לא מתקיימות ישיבות צוות באופן קבוע, לא מתנהלים דיונים במקרים קשים באופן מסודר ואין השתלמויות מקצועיות. ברוב המקרים, לא החולים ולא בני משפחותיהם מודעים למה אפשר לצפות מהטיפול הייחודי הזה, בניגוד לתחומים אחרים ברפואה, כך שאין בקרה נאותה על איכות השירות. קיימים תחומים ברפואה שניתן להעריך איכות בצורה כמותית. בתחום הפליאטיבי מדובר במדדי איכות חיים, בטיפול בתחום הנפש, הרגש והרוחניות של האדם, בתחום של אינטראקציה בין-אישית ותקשורת. תחומים אלה קשה הרבה יותר להעריך ובוודאי לא במונחים כמותיים. ייתכן שיהיה צורך לפתח כלי הערכה ייחודיים לתחום זה של הרפואה. 2. האם קיים הבדל בגישת הטיפול בתרבויות שונות? במדינת ישראל בכלל, ובנגב בפרט, קיים מגוון תרבותי גדול מאוד. מדובר במוקד הגירה מכל קצות תבל. קיימת אוכלוסייה גדולה של יהודים, החיה בארץ כבר מספר דורות לצד אוכלוסייה מוסלמית ונוצרית, שאף היא חיה בארץ מספר דורות. העניין מסובך עוד יותר אם לוקחים בחשבון שבכל עדה קיימים מנהגים שונים. למשל, תרבות מזרח אירופה שונה מתרבות מערב אירופה ואוי לו לזה שמשווה בין תרבות איטליה לתרבות ספרד. בארץ לא פורסמו עבודות המשוות בין גישות שונות לטיפול בחולה הנוטה למות בתרבויות השונות. לכן, אני יכול לתאר רק את ההתרשמות האישית שלי לאחר עיסוק בתחום במשך כ-61 שנה, בארץ ובחו"ל. ההתרשמות היא, שיש הרבה יותר מהמשותף מאשר הבדלים בין-תרבותיים. העצב מהפרידה בסוף החיים נראה לי כתכונה אוניברסלית. הפחד והחשש מהבלתי נודע, הפגיעה באיכות החיים באופן כללי, ובמצבי תלות בעזרת הזולת, לצורך פעולות יומיומיות, גוברים והולכים והם חובקי עולם. נראה, שהצורך בפרידה לקראת סוף החיים היא תכונה בסיסית, הקיימת אצל כל אדם, ללא קשר למוצאו. הדרך שבה נעשים הדברים שונה מעדה לעדה, אבל הרושם שלי הוא, שגם בתוך העדות קיימים הבדלים בין משפחה אחת לאחרת. כיום, במדינת ישראל קיים עירוב בין העדות השונות ולא נכון לעשות הכללות. חשוב לברר את התרבות האישית של כל אדם ושל כל משפחה ולכוון את הטיפול באופן פרטני לחלוטין. כפי שכבר צוין קודם, בשנה האחרונה נעשה מחקר בקרב חולי סרטן, שבדק את הרצון של החולים לדעת את האמת על מחלתם. הושוו עמדות בין אנשים דוברי עברית לאנשים שכלל לא מבינים עברית, בניסיון לבדוק הבדלים בתרבות שונה. התוצאות לא הראו הבדל בין תרבויות שונות. מעל %59 מהחולים סברו, שגם אם האמת מרה הם מעדיפים לדעת אותה.