טיפול בית | בזקנים המוגבלים בתפקודם | אסתר יקוביץ, עורכת

65 טיפול בית בזקנים המוגבלים בתפקודם מדיניות הטיפול הרפואי בבית פרק ג': בראייה בינלאומית נטע בנטור מבוא רוב האנשים הסובלים ממחלה קשה, מחלה כרונית או מוגבלות, מעדיפים להיות מטופלים בבית ולהישאר במחיצת בני משפחתם, ולא לעבור לבית חולים או למסגרת מוסדית אחרת. הבית הוא המקום שאליו אנו קשורים, בו מתרכזים זיכרונותינו, רגשותינו, ובו אנו חשים ביטחון ונחמה. שירותים לטיפול בית מאפשרים לאדם חולה או מוגבל להישאר בביתו ולקבל בו טיפול בהתאם לצרכיו, ובמקביל מסייעים לבני משפחתו להמשיך ולטפל בו. השירות הזה גם מאפשר לחולה ולבני משפחתו חופש בחירה גדול יותר מאשר בטיפול מוסדי. עם זאת, מתן מענה לצרכים הטיפוליים ולמאוויים האישיים של חולים ומוגבלים במסגרת הבית דורש מחויבות ממשלתית וציבורית גדולה. נדרשת לכך נכונות פוליטית וערכים חברתיים ותרבותיים, המכירים בצורכי הפרט ונכונים להיענות להם. בנוסף לכך, נדרשים משאבים כספיים ומשאבי כוח אדם, כמו גם חינוך אנשי המקצוע בתחום הבריאות והרווחה. מעל לכול, נדרשת הרבה מאוד מוכנות של התומכים הלא פורמליים להשתתף בטיפול ולהיענות לצורכי יקיריהם. עניינו של פרק זה הוא המדיניות החברתית והציבורית להספקת שירותי טיפול בבית לאנשים חולים ולמוגבלים. נסקור את הסוגיות הקשורות למדיניות פיתוח השירותים והספקתם באירופה ובצפון אמריקה ונעמוד על המורכבות הכרוכה בבחינת עלותם ויעילותם. נעשה מאמץ, ככל האפשר, לכלול במאמר נתונים רלוונטיים, אלא שהנתונים הקיימים מעטים ומתייחסים ברובם לעשור האחרון של המאה ה-02. כמו כן, לאור העובדה שמאפייניה של מערכת השירותים לטיפול בית בארצות הברית קשורים באופן שכמעט לא ניתן להפרדה לדפוסי מימונה, רוכז רוב המידע על אודותיה בסעיף העוסק במימון השירותים (ראה בהמשך פרק זה). רקע כללי באופן מסורתי, הטיפול בחולים, במוגבלים ובקשישים היה נתון בידי בני משפחה וארגוני צדקה דתיים וחילוניים. רק במהלך המאה ה-91, עם התפתחות מדינת הרווחה והביטוח הסוציאלי, התפתחו בהדרגה שירותים פורמליים לטיפול בקשישים ובמוגבלים בקהילה. אך גם השירותים האלה לא באו להחליף את המשפחה ואת התומכים הלא פורמליים, אלא