פעילות פנאי ותעסוקה לזקנים | יובל נוה, מרגריטה רחנאייב

177 מדריך והנחיות תעסוקה נספח 1 סיפור "עדות ומקצת זיכרונות מבית ההורים ומתקופת השואה" מאת צבי לנדגרטן ז"ל - מוותיקי קיבוץ נצר-סרני. נולדתי בשלושה באפריל שנת 5291, בעיירה אושיק בפולין. אבי אברהם, אמי רחל, אחותי שושנה ואחי הקטן אלי - כולם נספו בשואה. אני ואחיותיי, חוה ואסתר, מתגוררים בקיבוץ נצר-סרני עד היום הזה. אבי אברהם היה ציוני והתכוון לעלות עם משפחתו לארץ ישראל. אבי היה סוחר מכובד, עסק ברכישת תבואות, וסיפק קמח לכל המאפיות בסביבה. הבית היה פתוח ליהודים ולנוצרים כאחד. הורי דאגו גם לציבור - היו מחלקים קמח לנצרכים, והיו נוהגים להזמין לביתנו עני כאורח לשבת. ב-8391 הרגשנו שהמלחמה מתקרבת. העיר בה גרנו היתה מקום אסטרטגי. יצאה הוראה מהעיירה, שכל ראש משפחה חייב לתת שבוע עבודה ללא תשלום למאמץ המלחמתי. לא נתתי לאבא ללכת לעבודה, והלכתי במקומו. הייתי בן 51. עבדתי בהובלת עגלות חול. היו עמי רק יהודים. העבודה היתה קשה. כאשר פרצה המלחמה הסבירו לאוכלוסייה, שרובה היתה נוצרית, כיצד להתגונן מפני גז. למשל, על ידי ממחטות רטובות וסודה לשתייה. תוך זמן קצר התחילו להפציץ את העיירה. ברחנו לכפר ליפובצה, שם התמקמנו בשדה פתוח. הפולנים החזיקו מעמד, ולפני שנסוגו החליטו לשרוף את העיירה. לא נשאר זכר לביתנו. מצאנו מקום אצל יהודי שאחותי התיידדה איתו. היה לו בית גדול, אך הצפיפות היתה נוראה. התחלנו לבנות את הבית מחדש מכל מה שמצאנו בסביבה. לאחר זמן מה, נכנסו הגרמנים לעיר והשתלטו עליה. את אבא רצו למנות כאחראי על הקהילה בעיירה. אבא היה אדם מוכר ומכובד ולא הסכים להיות עושה דברם של הגרמנים. הוא החליט לברוח, על אף שהיה צפוי לו עונש מוות על כך. את מקומו תפס יהודי בשם מאיר שניאור. אבא ואני הצלחנו לברוח מהגרמנים. גרנו באזור של פולנים. בלילה, כשהכלבים החלו לנבוח, ידענו שהגרמנים באים - וברחנו. חיינו בפחד תמידי, שהנה, בכל לילה, באים ללכוד אותנו. יום אחד, הציעה חברה לסלילת כבישים עבודה תמורת אישור עבודה וקצת כסף. כך הייתי מוגן. ב-2491.01.81, בשבת לפנות בוקר, התרחשה ה"אקציה" בעיירה. הגרמנים עברו מבית לבית. כל מי שנמצא בבית - חוסל במקום. העמידו אותנו ואמרו לנו: "כל מי שיש לו כסף - שיוציא מיד; ולא - יקבל כדור בראש". לי היה כסף, אבל החלטתי לא להוציא, כי יהרגו אותי בין כה וכה. הם לא מצאו אצלי…. הלכנו להסתתר אצל מכר שהיה לו מפעל לנרות. גרנו במרתף מתחת לאדמה, ללא מים וללא חמצן. הילדים זעקו, הנרות כבו, והיה קשה לנשום. הוחלט לשלוח שתי בחורות, לנסות לברר אם נשארו יהודים בעיירה אחרי ה"אקציה". הפולנים תפסו אותן והסגירו אותן לידי הנאצים. גם אנחנו נתפסנו ונכלאנו. ב-2491.11.91, הוציאו אותנו מבית הכלא בסטאשוב לכיכר השוק, בכדי לבחור אנשים צעירים לעבודה. בחרו בי, בשתי אחיותיי ובאבא לעבודה זו. אבל, אבא לא רצה לעזוב את אימא ואת אחי, אליהו הקטן. בהמשך, התברר לנו כי הגרמנים הובילו אותם ברכבות אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. יהי זכרם ברוך! אני עבדתי בבית חרושת לתחמושת בעיר קילץ. העבודה היתה קשה מאוד: לחצוב תעלת חשמל בקיר, כאשר במשך כל הזמן עמד פולני "על הראש שלי" וזירז אותי. היינו שם כמה חודשים. יום אחד, העלו אותנו על רכבת נוסעים. לא