פעילות פנאי ותעסוקה לזקנים | יובל נוה, מרגריטה רחנאייב

178 מדריך והנחיות תעסוקה ידענו לאן הגענו, לאיזה מקום. הרכבת עמדה בתוך מחנה. מסביבנו הלכו אנשים בכותנות פסים וקבקבי עץ. זה היה מחנה הריכוז בוכנוואלד. עד אז, לא ידענו ולא שמענו מה זה מחנה. בכל בוקר הלכנו לעבודה, לאחר קפה וקצת לחם. העבודה היתה לקחת אבן על הכתף וללכת קילומטר, ועוד עבודות ללא תועלת. לאחר זמן מה, העבירו אותנו לבלוק עם יהודים. יום אחד, הודיעו לקבוצה שלנו שלוקחים אותנו לעבודה בתעשייה, בבית חרושת למטוסים בנידראושל. כל אחד היה צריך להגיד מה מקצועו. אני וחברי שמואל אמרנו שאנחנו פועלי מתכת. באמת שלא היה לנו שום מושג בתחום זה. כל אחד קיבל ארגז כלים וכלי עבודה שונים. אני קיבלתי מקדחה. לא ידעתי איך להפעיל אותה, אך לא גיליתי שאני לא יודע. למזלי, מנהל העבודה היה בסדר - לא נאצי, אלא גרמני שהיתה לו פרוטקציה לא להישלח לחזית. הסברתי לו שאני פועל מתכת, אבל שלא עסקתי אף פעם במטוסים, ולכן כדאי לצרף פועל אחד חדש יחד עם פועל ותיק. הוא קיבל את זה, וכך הסתדרתי. ביום אחד, בשנת 4491, היה קצת בלגן במחנה העבודה, אז מפקד המחנה אמר לנו: "אל תשמחו שהרוסים קרובים, אנחנו נחסל אתכם בזמן". כך נודע לנו שהרוסים מתקדמים לניצחון, וכך גם התעוררה בנו תקווה. ראש הטופס ב-5491.4.01 הגענו חזרה למחנה בוכנוואלד. לא ספרו אותנו, וזה היה סימן רע. אמרו לנו שמוציאים להורג יהודים ביער בכל רגע. לפתע נשמעה אזעקה, וזה מה שהציל אותנו. התקבלה הוראה להפציץ את המחנה על יושביו, כך שלא יישאר זכר. אבל האמריקאים היו קרובים מאוד. התפתח קרב בין האס-אס לבין האמריקאים. לאחר שעתים נעשה שקט, וראינו כיצד האמריקאים לוכדים את אנשי האס-אס ומובילים אותם. אז שוחרר המחנה. תחתית הטופס לאחר השחרור, ב-5491.40.11, נשארנו בבוכנוואלד והקמנו בית חולים. אנחנו היינו יחסית בריאים. האמריקאים סיפקו מזון. מצאנו רופאים ואחיות יהודים מניצולי המחנות והם הפעילו את בית החולים. כמו כן, התארגנו להכשרה לקראת עלייה לארץ בחווה החקלאית אגרדורף שבגרמניה. שם פגשתי אחרי המלחמה את שתי אחיותיי, חוה ואסתר. הן היחידות שהצליחו לשרוד ממשפחתי. הפגישה היתה מאוד מרגשת. לאחר כחצי שנה, בספטמבר שנת 5491, עלינו ארצה. כאשר הגענו לנמל חיפה וירדנו מהאנייה, אנשים שהסתובבו בנמל ביקשו מאתנו שנתערבב בכדי שיוכלו להעביר את העולים הבלתי-לגאליים. את הקבוצה שלנו הכניסו למחנה עתלית. כעבור מספר שבועות יצאנו משם להכשרה בקיבוץ אפיקים. בספטמבר, שנת 8491, הקמנו את קיבוץ נצר-סרני והקמתי משפחה משלי. צבי נפטר ב-7991.40.11. הוא השאיר אחריו אישה וחמישה ילדים. יהי זכרו ברוך! הסיפור הובא על ידי נאוה ירון, בתו של צבי - מדריכת תעסוקה בבית החולים "בית בלב בת ים".