משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

פרק רביעי . 100 אחת מתוך מכלול סיבות אפשריות לאובדן היכולת לדאוג לצורכי החיים, — נפש אובדן המצדיק התערבות חוקית. לאחר הגדרת אוכלוסיית היעד בפרק א' של החוק, שני הפרקים הבאים בחוק עוסקים בשני מצבים שונים. פרק ב' של החוק מתמודד עם המצב החברתי בארץ בסוף שנות ה–05 ובתחילת שנות ה–06. באותן שנים קרה שבני משפחה, שכבד עליהם עול הטיפול בקרובם הנכה או הזקן, היו מביאים אותו לכיכר העירייה הלשכה לשירותים חברתיים) ומשאירים אותו לחסדי — או ללשכת הסעד (היום הממסד, או שהיו משאירים אותו במרכז העיר, לקבץ נדבות. הם עשו זאת, בין היתר, כדי להפעיל לחץ על המוסדות הממשלתיים שיפרסו חסותם על אותם בני משפחה זקנים, קטינים או נכים. פרק ב' לחוק נועד אפוא לפתור בעיה זו ולהרתיע משפחות מניצול החוסים לצורכיהם (הצעת חוק ההגנה על חוסים, תשכ"ה-5691; כרם, 1002). וכך קובע החוק: פרק ב': הגנה מפני ניצול 2. ניצול אחראי לחוסה העושה אחד הדברים המנויים להלן בנסיבות העלולות מאסר חודש אחד או — לפגוע בשלומו הגופני או הנפשי של החוסה, דינו קנס חמש מאות לירות: (1) גורם או מניח שהחוסה יימצא, עמו או בלעדיו, ברשות הרבים או במקום הפתוח לציבור, באופן שיש בו כדי להסב תשומת–לב הציבור לעניין שהאחראי מעוניין בו, ובכלל זה קבלת נדבות; (2) גורם או מניח שהחוסה יימצא, עמו או בלעדיו, בכל מקום שהוא, באופן שיש בו כדי להפעיל לחץ על אדם או מוסד לעשות מעשה או לחדול ממעשה, ובכלל זה לחץ לקבל ממנו חוסה לטיפול. איסור — הפתרון שהציע החוק למצב החברתי שתואר ביטא גישה פלילית, כלומר ההתנהגות הפוגעת באמצעות הגדרתה כעבירה פלילית. החוק גם הקנה סמכות לקצין משטרה "לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לדעתו, להעברת החוסה למקום מגוריו, או, בהתייעצות עם פקיד סעד, למקום מתאים אחר". במציאות היום, תופעות של ניצול לשם קיבוץ נדבות או הפעלת לחץ על הרשויות על ידי נטישת ה"חוסה" כמעט אינן קיימות. פרק ב' לחוק נותר אפוא בחזקת שריד היסטורי שאין לו שימוש. אילו היה המחוקק מרחיב את היריעה של הגנה מפני ניצול, כפי שמורה כותרת הפרק, ומאפשר התערבות במגוון התנהגויות של ניצול כלכלי של הזקן, היה פרק זה מביא היום תועלת מרובה.