משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

פרק שמיני . 212 בישראל איננו מחייב התייצבות אישית במשרד הרישוי לצורך חידושו של רישיון הנהיגה. המחוקק הישראלי אימץ — ב. בתוך מגוון האפשרויות של המודל השני מדיניות מחמירה יחסית ברמת דרישותיה: פרק הזמן בין חידוש לחידוש קצר במיוחד (שנתיים); גיל תחילת ההסדר הגילי נמוך יחסית (56); היקף הבדיקות הרפואיות נרחב יחסית (בדיקות ראייה, בדיקה של רופא משפחה וגם הצהרה העצמית), וגם היקף חובת הדיווח העצמי נרחב יחסית. ג. הצעות הרפורמה שהועלו עד היום התמקדו בדרך כלל בהמשך אימוץ המדיניות הגילית או החמרתה, וכמעט שלא נשמעו קולות המבקשים לבטל את המדיניות הגילית. מבט ביקורתי מה אפשר ללמוד, מהניתוח עד כה, על דפוס התגובה של החוק בישראל לתופעה של נהגים זקנים? האם המענה המשפטי הולם או שמא, כבתמונה שהצגנו בפרקים הקודמים, החוק בישראל אינו מבטא איזון ראוי בין הצורך להגן על זכויות הזקנים ובין האינטרס הציבורי. לטעמנו, כפי שיוצג להלן, הפתרון החוקי הישראלי איננו ראוי. ההסדר אינו רציונלי ואינו מבוסס על תשתית ראייתית–מדעית כפי שהוצג בפרק המדעי שבדק את הקשר בין גיל ובין מעורבות בתאונות דרכים, המידע האמפירי העדכני בכללו מלמד שאין קשר מובהק בין גיל כרונולוגי ובין מעורבות בתאונות דרכים או בין גיל כרונולוגי ובין רמת סיכון גבוהה יותר לסביבה. לא נמצאה גם תשתית ראייתית לכך שהסדר חוקי גילי תורם להפחתת המעורבות של נהגים זקנים בתאונות דרכים. לפיכך אימוץ מודל רגולטיבי המבוסס על הסדר שהוא "גילי" במהותו, כלומר, מתבסס על אבחנה גילית כרונולוגית, הוא למעשה הסדר שאין לו בסיס ראייתי מהימן ותקף. ההסדר החוקי הישראלי הוא הסדר גילני בהמשך ישיר לטיעון הקודם, ההסדר הישראלי מתאים לאותם מודלים שהם גילניים, מודלים שמעצימים מטבעם את הסטראוטיפים וההבניות החברתיות של הזקנים כקבוצה ושל הליך ההזדקנות כהליך חברתי וביולוגי. — השליליות