משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

215 . כשהחוק פוגש זקנים מוגבלים פרק תשיעי: כשהחוק פוגש זקנים מוגבלים הקדמה — אפתח בציון עובדה חוקית: עד שנת 4002, אדם שהיה לנכה לאחר גיל 56 זכאותו לקבל "תג נכה" מכוח חוק חניה לנכים, תשנ"ד-3991, הייתה שונה מזכאותם של נכים שנכותם נגרמה לפני הגיעם לגיל 56. על פי החוק היה כל נכה (כהגדרתו בחוק) זכאי ל"תג נכה" לכל רכב שהוכח כי הוא "עומד לשימושו האישי דרך קבע". לעומת זאת, סעיף 1ב' לחוק קבע כי מי שנעשה נכה לאחר שמלאו לו 56 שנים, יינתן לו "תג נכה" רק אם הרכב "בבעלותו, והשימוש בו יוגבל לנהיגה ברכב בידי הנכה בלבד". כלומר, אדם בן 05 שהפך להיות נכה היה זכאי לקבל "תג חניה" גם לרכב שנהג בו המטפל שלו, בגין אותה נכות ובאותו רכב, אך אותו אדם לא היה זכאי לקבל תג חניה אם הפך להיות נכה אחרי גיל 56. מצב אבסורדי זה ואפליית הנכים הזקנים תוקנו כאמור רק בשנת 4002, בעקבות הצעת חוק פרטית של חברי הכנסת שאול יהלום ואריה אלדד, ובעקבותיה נמחק סעיף 1ב' מלשון החוק. בעניין פשוט ונקודתי זה טמונה מורכבות הניתוח המשפטי של זכויותיהם של סוגיה שבה יעסוק פרק זה. האם ראוי להכיר בזקנים — אנשים עם מוגבלות בזיקנה שהופכים להיות נכים גם כ"נכים", נוסף על היותם זקנים? האם אין במכלול החוקים והשירותים המוקנים לאוכלוסייה הזקנה מענה גם לאנשים זקנים עם מוגבלות ולפיכך אין מקום לדיון "נפרד" בזקנים עם מוגבלות? אולי ראוי להכיר בכך — שאנשים שסבלו ממוגבלות אחרת שנים רבות בטרם הפכו להיות זקנים הם בבחינת "תת–קבוצה ייחודית" בתוך קבוצת הזקנים הראויה ליחס משפטי מיוחד? ואולי ההבניה החברתית והמשפטית של הזיקנה בישראל היא כזאת שכאשר אדם הופך 215