משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

פרק תשיעי . 218 רבות גמלאות הניידות ניתנות לשם שימוש בתחבורה ציבורית דווקא. בארצות אלה יש הקפדה רבה על נגישות התחבורה הציבורית, ויש מגוון רחב של אפשרויות הן בתוך העיר והן בקשר — כלי שיט, מטוסים, רכבות, אוטובוסים ומוניות — הבין–עירוני. ברור אפוא שיש זיקה בין מידת הנגישות של התחבורה הציבורית וזמינותה לאנשים עם מוגבלות ובין תוכנו של הסכם הניידות. ברור אפוא, לפחות בהקשר זה, כי הסכם הניידות מבטא (או ביטא בעבר) את ההכרה בחוסר הנגישות של התחבורה הציבורית בישראל לאנשים צעירים וזקנים עם מוגבלות. על פי ההסכם, כדי לזכות בהטבות שהוזכרו, צריך להכיר בהיותו של האדם "מוגבל בניידות". "מוגבל בניידות" הוא תושב ישראל שוועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות עקב ליקויים ברגליו, לפי רשימת ליקויים מוגדרת וסגורה המופיעה בנספח להסכם. ברשימה זו יותר מ–05 ליקויים, בעיקר ברגליים, הפוגעים בכושר הניידות הטבעית באמצעות הליכה. ראוי לציין והלקות שלהם אינה קשורה — כי אנשים רבים הסובלים ממוגבלות בניידות לפגיעה ברגליים (כגון חולים בסרטן, במחלות לב או כליות, במחלות של מערכת אינם זכאים לקצבת הניידות משום שלקות זו אינה ברשימת — העצבים ועוד) הליקויים המפורטת בהסכם. התנאי האחרון להכרה ב"מוגבל בניידות" על פי ההסכם, שהוא מוקד הדיון של פרק זה, הוא שהאדם חייב להיות בטווח גילים מוגדר: "מגיל שלוש שנים ועד גיל פרישה" (גיל שהיום, על פי חוק גיל פרישה, עומד על 76 שנים). כלומר, אם הוא אינו זכאי לזכויות מכוח — אדם הפך ל"מוגבל בניידות" אחרי גיל הפרישה הסכם הניידות. ובכל זאת יש חריג: מי שהפך להיות מוגבל בניידות לפני הגיעו לגיל הפרישה. תיקון ההסכם משנת 2002 קבע כי מי שקיבל קצבת ניידות בטרם מלאו לו 56 שנים (גיל הפרישה אז) יהיה זכאי להמשיך ולקבל את אותן זכויות גם 1 לאחר הגיעו לגיל פרישה. 1 ההסדר לפני 2002 היה שונה במקצת ומגביל הרבה יותר: עד 1002.21.13, רק נכה שהיה בעל היה זכאי להמשיך — רישיון נהיגה בר–תוקף, שהיה מסוגל לנהוג והוא נהג ברכב בעצמו לקבל את קצבת הניידות גם לאחר גיל 56; החריג האחר היה מוגבל גם הוא: רק נכה שלא היה לו רישיון נהיגה בר–תוקף, שאינו זכאי לקצבת זיקנה בשל היותו בעל הכנסות מעבודה או היה יכול להמשיך לקבל את קצבת הניידות עד גיל 07 וכל עוד יש רכב בבעלותו — משלח יד וברשותו. השינוי בהסכם והסרת ההגבלות על נכים זקנים שהפכו לנכים בצעירותם היה אחת התוצאות של מאבק הנכים של ראשית שנות האלפיים. מעניין לציין כי מאבק זה לא הצליח לבטל לחלוטין את ההבחנה הגילית, ועצם ה"פשרה" בנושא זה מלמדת אף היא על מקומן (או היעדר מקומן) של "זכויות הזקנים" במאבקיהם של ארגוני זכויות הנכים.