משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

פרק תשיעי . 220 דבר המאפיין מדיניות סעד ורווחה. מגמה זו מן הראוי לחזק, לבל תותיר הקידמה את החלשים שבחברה מאחור. חשיבותה החברתית מזדקרת נוכח התעצמותן של זכויות הפרט לחירות ולשוויון הזדמנויות... הלוואה עומדת וגמלת ניידות הוענקו לנכה מוגבל בניידות על מנת שרכבו יסייע לו להתגבר על קשיי הניידות, הן בענייני עבודה והן בחייו מחוץ לעבודה... הסיוע מוענק לנכה בלבד, במטרה להשוותו לשאר האוכלוסייה. עם זאת, מתיר ההסכם לקרוב משפחה להסיע את הנכה, כך שאפילו נכה שאינו מסוגל לנהוג בעצמו יתגבר על מגבלותיו, ובלבד שקרוב המשפחה יענה על התנאים הנדרשים ויינתן אישור המוסד לכך; גמלת הניידות איננה בגדר פיצוי המוגבל בשל מצבו הרפואי–הביולוגי, אלא מטרתה לסייע במימון ‘תחליף לרגליים' שאינן מתפקדות כראוי ולהקל על ניידות המוגבל... הענקת סיוע על פי ההסכם נועדה, אפוא, להקל על פעילותו של ציבור הנכים להעניק הזדמנות שווה לנכה להשתלב בחיי העבודה ובחיי היום יום." על המאבק לביטול מגבלת הגיל וכישלונו עד כה האבסורד ואי הצדק שבהסכם הניידות הביאו לידי כך שמזה שנים ארוכות מתנהל מאבק לביטול מגבלת הגיל שבהסכם זה. המאבק מנוהל על ידי אנשים יחידים וארגונים חברתיים, והוא מתרחש בזירות שונות. הזירה הראשונה שבה מתקיים המאבק הוא פרוזדורי בתי המשפט ובתי הדין לעבודה. סדרה של פסקי דין עסקו בהבחנה הגילית שבהסכם הניידות (כדוגמת פרשת תקווה איילון שצוינה לעיל). בכל הפרשות הללו נכשל המאבק המשפטי, ובתי המשפט דחו את תביעות הנכים הזקנים שטענו להפלייתם לרעה. בדרך כלל ביססו בתי הדין את עמדתם על שני נימוקים עיקריים: הנימוק הראשון מבוסס על מדיניות שיפוטית שלפיה כאשר מדובר במשאבים כלכלים מוגבלים אין זה מתפקידו של בית המשפט להתערב ולהכריע את אופן חלוקתם או לקבוע את סדרי העדיפויות המעצבים את קביעתם. ובניסוח המשפטי של הטיעון: "בית המשפט לא יורה לרשות כיצד להקצות ולחלק את משאביה. חיוב בהוצאה למטרה מסוימת חייב לבוא על חשבון מטרה אחרת, אולי חשובה ממנה, או אולי על ידי הגדלת התקציב שינתן לה על ידי אוצר המדינה, ואשר חייב יהיה להיעשות על חשבון תקציבים שנועדו למטרות אחרות, אולי חשובות יותר. בית המשפט אינו הגוף המוסמך לעסוק ואינו יכול לעסוק בהקצאת משאביה של החברה (ראה גולדשטיין "מגבלותיה של