משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

פרק תשיעי . 224 את בית האבות בטענה שהמהלך אינו חוקי. הערכאות הנמוכות קבעו כי השימוש הנדון במבנה הוא שימוש חורג, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק התכנון והבנייה. בבית המשפט העליון טענו המערערים כי יש לראות במגורי הקשישים במבנה מגורים לכל דבר ועניין, ולכן אין בכך משום שימוש חורג. בית המשפט העליון דחה את טענות המערערים וקבע כי השימוש שמתכוונים לעשות המערערים במבנה הינו שימוש חורג מהיותו מסחרי: "אם נרים את המסך על מנת לוודא את טיב הפעולה ומשמעותה שהמערערים מתכוונים לבצע במבנה, מן ההכרח שנגלה כי מאחורי השימוש המוצע מסתתרת הכוונה להשתמש במבנה, בשימוש מסחרי. שימוש אשר כזה הינו " שימוש חורג לכל הדעות. בית המשפט קבע גם כי תכנית המתאר אוסרת שימוש ציבורי או כל שימוש אחר שאינו מגורים באזור הנדון. עם זאת ביקש בית המשפט להראות כי הוא מכיר בצרכים החברתיים החדשים של הזקנים ולפיכך, באמרת אגב, קרא לעורכי תכניות בניין עיר להתייחס לבעיה הכאובה של טיפול בקשישים ולמצוא פתרון שימנע מצבים כגון אלו. פסק הדין העקרוני השני בעניין ניתן בפרשת רן (ערעור פלילי 78/014, דבורה המשך ישיר — רן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן, פ"ד מא(4), 27) . גם במקרה זה היו המערערים מפעיליו של בית אבות המוצב רונן לפסק הדין בעניין על חלקות המסווגות אזור מגורים א' (בתים חד–משפחתיים או דו–משפחתיים). הערעור נסב על צו שיפוטי שהורה למערערים להפסיק את השימוש בבניינים , דחה בית המשפט העליון את טענות רונן ששכרו לבית אבות. גם כאן, כבפרשת המערערים וקבע: "מי שעיניו לרווח אינו נוטה תמיד לשקול במידה מספקת את האינטרס המאוכלס במקום מזה ושל הסביבה מזה. מכל מקום האישי של הקשיש האופי המסחרי אינו תואם מעצם טיבו מטרת מגורים." בעקבות שני פסקי דין אלה לא יכלו יזמים פרטיים להקים עוד בתי אבות לקשישים עצמאיים בלי אישור לשימוש חורג או בלי תכנית נקודתית אשר תשנה את ייעוד הקרקע ממגורים לבית אבות. למעשה, במקרים רבים נשללה היכולת להקים פתרונות דיור חדשים לזקנים בשכונות מגורים. כאמור, קביעתו של בית המשפט התבססה על שתי תפיסות: האחת רואה בבית אבות לזקנים מעין "מוסד ציבורי", והשנייה רואה בבית אבות המופעל על ידי גוף פרטי "מסגרת מסחרית".