משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

פרק ראשון . 40 הסרט מציג, אגב סיפור העלילה האנושית, תמונה רחבה של דרום ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה: יחסי שחורים ולבנים (ויהודים), יחסי כל אלה כחלק מאורח החיים השמרני של — עשירים ועניים, אלימות וגזענות הדרום הלבן. הסיפור האנושי המינורי, העדין, בתוך ההקשר הכללי, ההיסטורי והחברתי, גרם לסרט לפרוץ גבולות. משחקם המצוין של שני השחקנים המבוגרים, הצילומים המרהיבים והמוזיקה הביאו לידי כך שהסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, והשחקנית טנדי זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר (פרימן היה מועמד לאוסקר לשחקן הטוב ביותר, אך לא זכה בו בסופו של דבר). מעבר לסיפור האנושי החם, המשדר אופטימיות בקשר ליכולת של יחידים טובי לב לשבור מסגרות חברתיות, הסרט עוסק בזיקנה. הוא פורש את סיפור ההזדקנות האיטית של שני גיבוריו על פני יותר משני עשורים: האלמנה הזקנה מנסה להמשיך בחיים עצמאיים ולשמור על כבודה העצמי, למרות הידרדרות איטית ביכולותיה הפיזיות; בנה האוהב, צעיר מצליח, מבקש להמשיך לדאוג לה; הנהג המזדקן ממשיך להתפרנס מעבודה שהוא רואה בה כבוד ושליחות, למרות המסגרת המעמדית הברורה שהוא נתון בה. ואולם הנושא שבגינו הבאנו את הסרט הוא המשמעות של היכולת לנהוג בגיל זיקנה. גם דייזי וגם הוק צריכים להיאבק על זכותם להמשיך לנהוג. באחת הסצנות עוצרים את הוק שני שוטרים לבנים, ולאחר שבדקו את התעודות ולא מצאו כל פגם, הם מפטירים: An old Niger and an old Jew take off down the road together. That is one sorry sight. הסרט משקף מציאות חברתית מורכבת, מוכרת, שזקנים רבים צריכים להתמודד עמה. הצורך להמשיך לנהוג בגיל זיקנה והגידול הניכר באוכלוסיית הזקנים Warnes הממשיכים לנהוג מתקשר להיבטים פסיכולוגיים וחברתיים רבים ( ). הנהיגה מאפשרת לזקנים להמשיך בתפקודם העצמאי. היא & Fraser, 1992 מאפשרת לזקנים רבים לקיים את קשריהם החברתיים ולהמשיך בחיים פעילים ותורמים. בחיים המודרניים, בעיקר באזורים כפריים או במקומות שהתחבורה הציבורית בהם אינה מפותחת, המכונית הפרטית היא רכיב מרכזי באיכות Gilhooly, Webster, Hamilton, החיים של התושבים בכלל ושל הזקנים בפרט ( ). מיס דייזי מיטיבה לתאר זאת כאשר היא מזמינה Bainbridge & O’Neil, 2003 את חברותיה לביתה: I’m a real pariah without my car.