משפט, צדק וזיקנה | ישראל דורון

79 . כשהחוק פוגש זקנים בבתי אבות מ–03 מ"ר ל–05 — ל–42 מ"ר; הוגדל שטח המינימום לאולם הכניסה ול–07 מ"ר, בהתאמה; הוכפל שטח המינימום של חדר לעובד סוציאלי מ–9 ל–81 מ"ר ועוד. — גם כאן ראוי לציין שנעשו עוד שינויים בכיוון של העלאת רף המינימום או קידום זכויות הדיירים הזקנים, אך מפאת משקלם הסגולי הנמוך לא היה מקום לפרטם. חשוב לציין שהתיקונים העיקריים בכיוון החיובי (למשל, הקמת ועדת הערר או שינוי המנגנון של קבלת החלטה על דחיית זקן בתקופת הניסיון) אינם כרוכים בתוספת נטל כלכלי על בעלי בתי האבות או מנהליהם, נתון שיש בו אולי כדי להסביר את ההצלחה בהוספתם לתקנות החדשות. הזדמנויות שהוחמצו — חלק שלישי בחלק זה נבחן את התקנות החדשות לאור הביקורת שנמתחה על התקנות הישנות ועל גישתן הפטרנליסטית. הזדמנות שאבדה כפי שפורט במבוא, לפני שנים מספר נמתחה ביקורת על המגמה הכללית שאפיינה את התקנות הישנות בנוגע למעמד הזקנים השוהים בבתי אבות ולשמירת זכויותיהם. הציפייה הטבעית הייתה שייעשה ניסיון ליצור הסדר חקיקתי חדש, או, לכל הפחות, שיתוקנו הליקויים הבסיסיים שזוהו. עיון בתקנות החדשות מגלה כי ציפייה זו נכזבה. לדוגמה, תקנה 5 הישנה, המפרטת את "חובות מנהל המעון", נשארה ללא שינוי. תקנה זו קובעת: "מנהל מעון חייב לדאוג במסירות: (1) לצרכים הגופניים והנפשיים של כל אחד מן הזקנים השוהים במעון ולהבטיח את שלומם ורווחתם; (2) לקיום ולטיפוח קשרי הזקנים במעון עם בני משפחותיהם." וזו הביקורת שנמתחה על תקנה זו בעבר: "אין חולק על חשיבות החובות המפורטות דלעיל [בתקנה 5. י"ד] אך שימו לב: אין כל חובה לשתף את הזקנים בניהול בית האבות; אין כל חובה לקבל החלטות לאחר שניתנה לזקנים זכות טיעון או אפשרות לטעון את טענותיהם; אין כל חובה לראות בזקנים שבבית האבות גורם משמעותי