הארגון | המגזין החברתי של ציבור הנכים | 45 | ספטמבר 2017, תשרי תשע"ח

הפעם נתחיל את המדור שלי עם סיפור. סיפור רגיש ומיוחד. משהו וחשוב עם מסר לכול אחד ואחת מאיתנו: אשתי מעודדת אותי לצאת עם אישה אחרת. לפני זמן מה התחלתי לצאת עם אישה אחרת. האמת, הרעיון היה של אשתי. "אתה יודע שאתה אוהב אותה!" היא אמרה לי יום אחד, בהפתעה. "החיים קצרים, תקדיש לה זמן...", "אבל אני אוהב אותך, יקירתי.", "אני יודעת, אבל אתה אוהב גם אותה." האישה האחרת שאשתי רצתה שאבקר, הייתה אימא שלי. אלמנה כבר מספר שנים, שבגלל עבודתי והילדים, הייתי מבקר אותה רק מדי פעם. באותו ערב התקשרתי אליה כדי להזמינה לארוחת ערב וסרט. "מה קרה? אתה בסדר?" שאלה. אימא שלי שייכת לסוג האנשים שעבורם צלצול טלפון בשעות הערב המאוחרות זה רמז לחדשות רעות. "חשבתי שיהיה נחמד לבלות מעט יחד, עניתי לה, שנינו לבד... מה דעתך?" לאחר מחשבה קצרה, אמרה: "הייתי רוצה מאד..." היה זה יום חמישי, הייתי בדרכי אליה, אחרי העבודה, כדי לאסוף אותה. הייתי עצבני, מן עצבנות שלפני פגישה... ולמען האמת, כשהגעתי לביתה, ראיתי שגם היא נרגשת מאד! היא חיכתה לי בחוץ, לבושה במעיל הישן, השיער מסודר, והיא לבשה את השמלה שלבשה כשחגגה את יום הנישואין האחרון. פניה צוחקות ומקרינות אור כמו מלאך. "אמרתי לחברותי שאני יוצאת הערב עם בני והן היו מאד נרגשות", סיפרה לי כשנכנסה לרכב. היינו במסעדה לא הכי מפוארת, אבל מאד ידידותית. אימא נתמכה בזרועי, כאילו הייתה 'הגברת הראשונה של האומה'. כשהתיישבנו, הייתי צריך לקרוא לה את התפריט. עיניה רואות רק את האותיות הגדולות. באמצע קריאת התפריט, הרמתי אליה את מבטי. אימא, ישובה בצד השני של השולחן, רק הביטה בי וחיוך נוסטלגי על שפתיה. "כשהיית קטן, אני הייתי זו שקוראת לך את התפריט. אתה זוכר?" "אז הגיע הזמן ליהנות. אפשרי לי עכשיו להחזיר לך טובה", עניתי לה. במהלך הארוחה הייתה לנו שיחה נעימה, שום דבר יוצא דופן, רק עדכנו אחד את השנייה על חיינו. דברנו כל כך הרבה, שאיבדנו את חוט השיחה. "אני אצא אתך גם בפעם אחרת, אבל רק בתנאי שתרשה לי להזמין אותך", אמרה לי אימא. כשהחזרתי אותה הביתה, הצטערתי להיפרד ממנה. נתתי לה נשיקה, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה כמה אני אוהב אותה. "איך הייתה הפגישה?" רצתה לדעת אשתי כשחזרתי באותו לילה. "מאד נעימה, תודה לך." הבטתי בה אסיר תודה ואמרתי: "הרבה יותר ממה שחשבתי שזה יכול להיות!" כמה ימים לאחר מכן, אימא נפטרה מהתקף לב. הכול היה מהיר כל כך, שלא ניתן היה לעשות דבר. לאחר זמן מה, קיבלתי מעטפה מהמסעדה בה התארחנו עם אימא באותו ערב. במעטפה היה פתק ובו כתוב: הארוחה שולמה מראש, הייתי כמעט בטוחה שלא אוכל להיות כאן, בכל מקרה שילמתי עבורך ועבור אשתך... אתה לעולם לא תוכל להבין מה היה אותו ערב בשבילי... אוהבת אותך ממעמקי נשמתי אימא! באותו רגע הבנתי כמה חשוב להגיד בזמן 'אני אוהב אותך', ולתת ליקירינו את המקום שמגיע להם בחיינו. שום דבר לא חשוב יותר בחיים, מאשר המשפחה. תנו להם מזמנכם, כי הם לא יכולים לחכות. אם אימא שלכם עדיין בחיים - תעריכו אותה! אם לא - תיזכרו בה! אם יש לכם אימא וגם אם כבר לא, ספרו את הסיפור הזה הלאה. אולי מישהו ששכח מעט מהאדם הנפלא הזה, אימא, ייזכר ויגיב! זכרו תמיד - אומרים שאלוהים סולח, אבל הזמן לא סולח אף פעם. וגם אי אפשר להשיבו. אל תתנו למרוץ החיים, למותרות ולדאגות להשכיח ממכם את הדברים הטובים של החיים שהם מ-ש-פ-ח-ה. אמי מורתי ז''ל, רבות עשו חייל ואת עלית על כולן! מהשטח עם מומו יו"ר ארגון נכי ישראל ולוחם למען זכויות הנכים והחברה אשתי מעודדת אותי לצאת עם אישה אחרת... 2017 ספטמבר | ח " תשרי תשע 38