הארגון | המגזין החברתי של ציבור הנכים | 45 | ספטמבר 2017, תשרי תשע"ח

לעבור מעין תהליך של אבל. תהליך, שחייבים לעבור אותו, על כל חלקיו ומשמעויותיו. השלב הבא הוא: בחירה בטוב. אפשר להמשיך להתנגד לזה, לכעוס על זה להתעצבן ולהרגיש קורבן, ואפשר גם להשלים עם זה במובן של: "זה כבר נמצא בתוך החיים שלי, אז בוא נהפוך את הלימון ללימונדה." זה אמנם שלב קשה, מאחר שזה שלב של בחירה בין: "האם אני קורבן או מנהיג/ה של החיים שלי?" "האם אני בבחירה עצמית? לוקח/ת כל רגע ורגע ועושה אותו למשהו טוב עבורי? ודרכי לכל הסביבה שלי?" ואפילו ברמה של שליחות לעולם כולו. אבל זה בהחלט מה שאנו קוראים: סוד האחריות! אחריות אישית של כל אחד לחיים האישיים שלו, ואחר כך, רק אחר כך, אחריות של כל אחד לעולם - כי לכולנו יש אחריות איך העולם הזה נראה ומרגיש. אז מהו הכלי המעשי לזיהוי השליחות? השליחות עוברת דרך מה שאני עצמי עברתי על מנת להתמודד עם המכה הזאת. מה שהרגשתי, מה שעשיתי וגם מה שפיתחתי בתוכי על מנת להתמודד בהצלחה. לשם כך יש לזהות מה עברתי בתוכי כשהמכה הזו נחתה עלי, בהיבט של מה הרגשתי: כעסים, בהלה, פחדים, דיכאון, עצב וכל השאר. מה עשיתי בפועל בחוץ: למשל, חקרת י לג ב י אפשרויות הטיפול, או לגבי התמודדויות של אחרים בעולם. נסעתי להיפגש עם מישהו, עשיתי טיפול כזה או אחר ועוד. ומה עשיתי בתוכי? מה פיתחתי בתוך במצבים הללו, אנשים רבים ב ס ב י ב ה : א ו מ ר י ם " הכול לטובה " , אבל " תצמח מז ה " ו כששומעים את זה, זה ממש נשמע כמו קלישאה. יותר מכך, זה אפילו מעצבן. והמחשבות בראש לא מה, " : מפסיקות להתרוצץ אני עכשיו בתוך הדבר הנורא הזה שקרה לי. זה אסון, זה איום ונורא, זה בטוח לא לטובה, ואיך אפשר לצאת מזה? איך " אפשר לצמוח מזה? ותחושות נוספות בסגנון שעוברות לנ ו בפנים, ו בצדק . בש י חה עם הפסיכולוגית, ליאה ארד, היא מסבירה כיצד ניתן לצמוח ממצב משברי ולהופכו בעצם למנוף אישי : מנצח "העניין הוא, שאחרי שעוברים תהליך כלשהו של הכרה באסון הזה שנחת עליך, של לכאוב אותו, להתחיל להבין איך חיים איתו, עם האסון, ופונים לחיפוש פתרונות ודרכים שונות להתמודדות עם זה. במקרים רבים אפשר בהחלט להפוך את ה'קלישאה' הזאת - לכלי לחיים, ואת המכה - לשליחות". הכיצד?! מה הקשר בין מכה לייעוד? לפני הכול, יש להסכים, שיש בכלל דבר כזה שנקרא 'ייעוד' או 'שליחות'. לשם כך, צריך להאמין שהעולם נברא כך, שלכל אחד בחיים האלה יש תפקיד כלשהו - שליחות, ייעוד. זה אומר גם לקבל את זה שדברים בעצם לא קורים סתם, וכי תמיד יש להם סיבה, תכלית ומטרה. ואפילו להסכים עם זה, שהמטרה תמיד טובה, גם אם ברגעים הראשונים זה ממש לא נראה לנו ככה, או לפחות - שאפשר להפוך אותה לטובה. תפיסת העולם הזאת, גורסת, בעצם, שמכל מה שקורה, ניתן להוציא את הטוב. ניתן ללמוד, לצמוח ולהירפא. לחיות מהמקום של 'יש לי תפקיד בעולם הזה' או 'אני יכול לתת לעולם הזה משהו ממה שאני עברתי וממה שיש לי עכשיו' - זו דרך הסתכלות שהופכת מצב קשה, מ"מכה" שיכולים אפילו למות ממנה - אם לא בפיזי אז בטח ברגשי, למשהו שנותן כוח, שמרים אותך ומחזק אותך. לתת משהו ממה שיש לי ושעברתי בעולם לאחרים - זו בעצם הזדמנות מאוד גדולה! אז קרה לנו הדבר הנורא הזה - איך ממשיכים הלאה? כשמהלך החיים הרגיל שלנו נקטע, מכל סיבה שהיא, אנחנו חווים סוג של אובדן. אובדן השגרה, אובדן התוכניות, הפנטזיות, או כמובן, אובדן ממשי של אדם או של חלקים בגוף שלי. זה אומר שהחיים לפני ואחרי יהיו שונים. וזה אומר בעצם פתאום קם אדם ומגלה שנחתה עליו מכה, והמכה יכולה להיות מסוגים שונים: מחלה, נכות, פיטורין או אולי אבדן של מישהו יקר. מכות מכל הסוגים – קטנות או גדולות. אז מה עושים עכשיו? איך מתמודדים? מתוך התכנית של אלונה שנער ברדיו "גלגלים ברשת" מקלישאה לכלי מעשי: איך הופכים מכה שנוחתת עלינו לשליחות חיינו? הכתבה מבוססת על ראיון ששודר בתוכנית 'סיפורים של צמיחה' של אלונה שנער, ברדיו "גלגלים ברשת-רדיו ללא מגבלות" בהשתתפות הפסיכולוגית, ליאה ארד. 2017 ספטמבר | ח " תשרי תשע 2017 ספטמבר | ח " תשרי תשע 68 69