הארגון | המגזין החברתי של ציבור הנכים | 46 | דצמבר 2017, כסלו תשע"ח

שלומות ואור חברים יקרים שלי, לא מזמן ביקרתי בקולנוע וראיתי את הסרט "לנשום". הסיפור שמבוסס על מקרה אמיתי, מתאר זוג צעיר ומאוהב בתחילת דרכם כאשר ביום בהיר אחד הבחור הצעיר מתמוטט וגופו בוגד בו, הוא מגלה שחלה בנגיף הפוליו והופך להיות משותק בכל גופו ותלוי במכונת ה נ ש מ ה ס ב י ב השעון. בזמנים ההם חולי פוליו נשארו בבתי חולים כסוג של אסירים ואילו אשתו של הבחור הצעיר מסרבת לתת לו לגווע ולוקחת אותו לביתם. שם, בניגוד לתחזיות הרופאים הוא מאריך ימים ופועל רבות למען חולי פוליו אחרים. הוא ממציא את כסא הגלגלים שמחוברת לו מכונת הנשמה וכך מצליח לצאת החוצה כאחד האדם ולהשיב לו חלק מהחירות שהמחלה גזלה ממנו. בסרט רואים כי בעקבותיו משתנה יחס החברה והרפואה לחולי הפוליו אשר יוצאים בכסאות גלגלים מבתי החולים ומנסים לחיות חיים כמעט רגילים בקהילה ובקרב משפחתם. מאז יעבור כסא הגלגלים שינויים ועיצובים והיום יש לו אפילו אורות קטנים נוצצים אבל הכי חשוב שהוא מעניק ליושב בו את חופש התנועה. הדבר היפה ביותר בסרט הזה הוא האהבה הגדולה שהיתה שם, בינו ובינה ובין חבריהם שסייעו להם רבות. יצאתי מהסרט ירדתי במדרגות ומיד חשבתי לעצמי איזה מזל שאנחנו חיים בתקופה מודרנית שיש בה כסאות גלגלים ונגישות והנה אפילו אולם הקולנוע נגיש. מצד שני לא יכולתי שלא להזכר בכל הפעמים הרבות שבהן חסמו רכבי נכים בחנייה (נשארנו תקועות המון זמן), אנשים שאינם מוגבלים תפסו חניות נכים (לא היה לנו איפה לחנות), לא תמיד יש שירותים נגישים (ואז ההתלבטות: לשתות או לא לשתות?), או אי אפשר היה להתקבל לכל מקום עבודה כי הוא פשוט לא מאה אחוז אדם! בנימה אישית... מאיה גבע 20:00-22:00 בימי שני בספיבק, משעה רמת גן 123 באיל"ן רמת גן, רחוב רוקח מחשבות לרגל יום הנכה הבינלאומי: נגיש לנו. לנוכח הזיכרונות הללו עלתה בי השאלה - האם אנחנו כחברה באמת מעניקים לאנשים המוגבלים את העצמאות והשיוויון להיות כאחד האדם? דצמבר מציינים את יום הנכה 3 ב הבינלאומי. מטרת יום זה הוא העלאת המודעות לגבי שילובם של בעלי מוגבליות בתחומים שונים, פוליטית, חברתית ועוד. מדינת ישראל חתמה על אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של ,2007 למרץ 30 אנשים עם מוגבלויות ב אמנה זו היא כעין נגזרת לזכויות אדם שנועדה להגן על זכויותיהם וכבודם של של אנשים עם מוגבלויות. ואני שואלת את עצמי למה. למה צריך לציין את היום הזה, והסיבה לצערי כי עדיין אין מודעות במדינת ישראל למצב הנכים (אפשר לראות מההפגנות של "נכה-לא חצי בן אדם", ושל הפגנות הנכים בגין הקצבה הזעומה שהם אמורים לחיות ממנה). עדיין החברה מרשה לעצמה לחנות בחניות נכים, עדיין יש מוסדות ומקומות שאינם נגישים באופן מלא לאנשים עם כסאות גלגלים. אז אני חולמת על היום הזה שלא נצטרך תזכורת ליום הנכה הבינלאומי, אני חולמת על היום הזה שאנשים יפנימו שאדם עם מוגבלות גם כשהוא בתוך כסאו הוא שווה בדיוק לכל אדם אחר שעובר ברחוב. מאה אחוז אדם. כולי תקוה שעד שנה הבאה ישתפר עוד משהו במצבם של האנשים עם המוגבלויות מהבחינה החוקית החברתית והפוליטית. עד אז, אני אמשיך לרקוד ב"גלגלדאנס" ולקבל השראה מחבריי הרוקדים בכסאות גלגלים על אופן התמודדותם באתגרים שהחיים מספקים להם, ועל הרוח האופטימית והחזקה שלהם. וכל מי שרוצה לראות זאת במו עיניו מוזמן בשמחה לבקר אצלינו, ימי שני שמונה בערב באיל"ן רמת גן. שם, המודעות היא שגרה, היחס הוא שיוויוני והחיים הם מתנה. ואם לחזור לסרט לנשום, הרי שבחיים שלנו הכל מתחיל ונגמר באהבה. אז תפנימו, מאה אחוז אדם ב...אהבה. שלכם, מאיה 2017 דצמבר | ח " כסלו תשע 2017 דצמבר | ח " כסלו תשע 66 67