הארגון | המגזין החברתי של ציבור הנכים | 47 | אפריל 2018, ניסן תשע"ח

במקומות הישנים והפשוטים, כמו: שוק מחנה יהודה, שוק הכרמל, שוק הפשפשים, רח' לווינסקי ופלורנטין. כשאני מסתובב בערי המדינה, אני לא מאמין לתופעה הזאת שפורחת מיום ליום. צעירים וצעירות יושבים ב'חמארות' מעשנים, שותים אלכוהול ומדברים שעות. למרות כול הקידמה ואפשרויות הבילוי הקיימות, הם מעדיפים לחזור לימי אבותיהם מה שאולי מלמד שהקידמה לא הביאה עמה שמחת חיים, אהבה, סבלנות, וכיף של החיים כפי שהימים ההם היו רווים בהם. ההיפך הוא הנכון. הקידמה הפכה אותנו למחושמלים ועצבניים ואולי בגלל זה הדור הצעיר חוזר לדרכי אבותיו. הם מבינים שהקידמה הביאה בדידות, עצבות, תחרות, ריקנות, קנאות ובזבזנות, והישיבה במקומות החדשים - ישנים מבריחה אותם מהקידמה, לפחות למספר שעות קסומות בישיבה ובריחה אל העבר השקט והצנוע, זה שלא ידע תחרות. . אסור להתעלם - בריאות 9 הציבור בסכנה! הציבור הישראלי מכיר את התופעה לפיה בעת שאנו יוצאים לקניות בסופר או בכול מקום אחר, אנו נתקלים בנותני שירותים שאינם דוברי עברית. אני משוכנע שהם לא עולים חדשים. אין לי גם ספק שמדובר באנשים העובדים עבודה קשה בתנאים קשים. מבירור שעשיתי גיליתי תמונת מצב שבהחלט שווה חקירה. מדובר באנשים המגיעים ממדינות נחשלות שהכלכלה שלהם בכי רע בשל ניהול כושל ופרשיות שחיתות של מנהיגי מולדתם. הם מגיעים אלינו כתיירים, מישהו בטח משלם להם את הכרטיס והם עובדים עבודת פרך כדי לשרוד. לאור פרשיות השחיתות והפערים החברתיים במדינה שלנו, קל להבין שמישהו גוזר קופון רציני ביותר בדרך למציאות שאנו חווים כאן. זה לא חדש שמטפלים סיעודיים שמגיעים לארץ משלמים לעבריינים בארצם תשלום על הוויזה. לצערנו, העולם כולו הפך יותר ויותר מושחת, רודף בצע , כזה שהכסף מעוור את עיניהם. גם אצלנו, במדינתנו הקטנה, היפה והצעירה שכולנו אוהבים, ישנם אנשים שרדיפה חולנית אחרי הכסף גורמת להם להרוס את כול מה שטוב במדינה. לשם כך, הם דואגים להכניס לארץ אנשים מכול העולם. כל זאת במטרה להרוויח כסף קל והרבה. תראו מי העובדים במסעדות – המקום בו הסטריליות נחוצה יותר מכל. איזו השגחה יש עליהם? מי בודק את מה שאנחנו אוכלים? אנשים פותחים מקומות, משקיעים בתפאורה, ביחסי ציבור ובמה לא, אך כשנכנסים למטבח מגלים שבהרבה מקומות אין השגחה על העובדים במטבח. אתם בטח שואלים איפה משרד הבריאות. יופי של שאלה. לכן, כדאי מאוד שלא תשתקו ואף תגיבו בנושא מדאיג זה. . אהבה ונתינה ללא גבולות! 10 אחד הדברים שמשמחים אותי, שעושה לי חום בלב וגורם לי להתרגש עד דמעות, זאת אהבה! הדאגה והחיבוק האינסופי של אהבת ההורים לילדיהם בכלל ולילדיהם עם צרכים מיוחדים בפרט. כמי שגדל אצל אימא אוהבת, מחבקת ושבשבילה הייתי מושלם, אני שמח לראות שבשנים האחרונות יש שינוי חיובי בכול מה שקשור בהתייחסות לאנשים עם מוגבלות ובמיוחד לראות את הקשר החם הקיים בין ההורים לילדים נכים. איני רוצה לקלקל לקוראים את חווית הקריאה במגזין החברתי שלנו ולספר לכם סיפורים כואבים שאתם אפילו לא מתארים שקיימים, אך כול מי שגדל כנכה במדינה שלנו, במיוחד בשנות החמישים, מכיר היטב את הטרגדיות שעברו משפחות בעקבות לידתו של ילד עם מוגבלות במשפחה. בילדותי למדתי (לא באמת, כי המצב הפיזי לא אפשר זאת) עם ילדים נכים שחלקם ננטשו מהוריהם וממשפחות אומנות. היו לוקחים אותם בעיקר בגלל הגמול הכספי שהובטח מהמדינה. לא פעם, במסיבות שהיו מארגנים בבית ספר בו למדתי, ההורים היו מגיעים למסיבות ומצטרפים לחגיגה ואני הייתי מתבונן בעיניהם של הילדים הנכים שהוריהם לא הגיעו. ראיתי איך עיניהם היו דומעות מבכי. כמובן שהיו עוד סיפורים קשים אחרים. היום, תודה לאל, אנחנו במקום אחר לגמרי. היום אני רואה מה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים עושים למען ילדיהם. כיצד הם נלחמים עבורם. כול עולמם סביב הילד/ה שלהם. זה מרגש מאוד ומחמם את הלב. אני מרים את ראשי לשמיים ומודה לבורא עולם על שנתן לי את הזכות להיות האיש ששבר את חומות השתיקה והזכוכית. זה מזכיר לי את המאבק שהובלתי - מאבק הנכים הראשון 1999 בשנת בירושלים. באחד הימים, בערך ביום השלושים ושבעה למאבק, הסטריליות במסעדות חשובה לא פחות מהתפאורה שלעיתים שואבת את רוב המשאבים המושקעים מ ה ש ט ח ע ם מ ו מ ו 2018 אפריל | ח " ניסן תשע 26