הארגון | המגזין החברתי של ציבור הנכים | 47 | אפריל 2018, ניסן תשע"ח

מ ה ש ט ח ע ם מ ו מ ו התקשרו אליי נכים שהיו מאושפזים בבית חולים וביקשו לפגוש אותי. הם הגיע אליי כנראה בגלל שבאותה תקופה הופעתי כמעט כל יום בתקשורת. באותו ערב נסענו מספר חברים לבית החולים ונפגשנו עם החברים והחברות. היו אלה חבר'ה צעירים בשנות השלושים עד ארבעים לחייהם. מבחינתי, זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי נכים שחיים בבית חולים. במהלך הערב המרגש, שהותיר בי חותם בלב, היה רגע מעליב ביותר, כאשר השומר בכניסה הגיע אלינו וביקש שנסיים את הביקור מאחר שבשעה עשר בלילה יש כיבוי אורות. הייתי בהלם. אני לא האמנתי למה שאני שומע. עניתי לו בלא לחשוב פעמיים: 'כיבוי אורות אצלך בבית' השומר, שכנראה לגביו זו הייתה הפעם הראשונה שנכה מדבר בצורה כזו, ניסה להפחיד אותנו וביקש בקול תקיף יותר: 'יש לכם חמש דקות ואתם לא פה' אין צורך לציין שדבריו לא עשו עלינו כול רושם. מי שמכיר אותי יודע שצעקות אות תקיפות לא מהוות פחד עבורי. כעבור שעה, ורק בגלל שלא רציתי שהשומר יתנקם בנכים שנשארים שם, עזבנו אבל עם לב כבד ודמעות בעיניים, אך לא לפני שאמרתי להם שהדבר הראשון בדף הדרישות שלנו יהיה שמעתה לא נסכים שנכים יגורו בבתי חולים. נכים יגורו בקהילה שלהם כמו כל אדם אחר ולא נשלים עם הבזיון הזה. רק כדי לסבר את האוזן, מדינת ישראל ש"ח על כול נכה 25,000 משלמת שגר בבית חולים. בכל חדר נמצאים ארבעה נכים. עכשיו תעשו חשבון מה היה אפשר לעשות בכסף הזה לנכים שיגורו בקהילה. שלא נדבר על החיים האפורים והמעליבים שהם חוו בבתי החולים. חשוב לציין, שהמאבק שלנו , שינה לחלוטין את 1999-2001 בשנים כל ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. מבחינתי, זו תרומתי החשובה ביותר במסגרת פעילותי הציבורית למען החברה. העשירים : . חשוב לזכור 11 בארצנו טובים לחברה ולמדינה! בשנים האחרונות יש סוג של 'עליהום' על כול מי שיש לו כסף. ככול שיש לאדם יותר כסף כך הוא שנוא יותר. אחד הדברים שיכולים למוטט מדינה זו הקנאה, השנאה וצרות העין. העולם החדש פתח לכולם דלת רחבה וגדולה להתעשרות או לחיים נוחים וטובים, אך יחד עם זאת, אי אפשר לשבת בבית ולהגיד מגיע לי, תנו לי, שתו לי ולקחו לי, זאת בכיינות לשמה. חברים וחברות, לא כול אדם נולד להיות עשיר, חתיך, בריא, חרוץ ואיש העולם הגדול. לכול אחד ואחת יש את הכישרון המיוחד לו והוא אמור לנצל את הכישרון שלו בצורה הטובה ביותר. המדינה מאפשרת לנו לעשות כול דבר שבא לנו. נכון, לרובנו זה לא קל או אפילו בלתי אפשרי. אני אדם עם מוגבלות ותמיד עבדתי בחיים ולא חיכיתי שיתנו לי. מעולם לא הסתכלתי על אנשים שנמצאים מעליי או מצדדיי. כול מי שמכיר אותי יעיד עליי שאני איש של משפחה וחברים. אני מכיר כאלה שיש להם לא בית, אלא ארמון. יש להם מגרש טניס, מגרש כלי 3-4 כדור-סל ובריכה. בחוץ חונים רכב בשווי של בניין בין חמש עשרה מ' מהבית עוגנת 50 קומות. במרחק של אנייה עם כול התנאים הטובים שבעולם בלי עין הרע ובמלוא הפרגון. הבנאדם מקדיש ומסכן את חייו למען התענוגות הללו. למה לשנוא אותו או לרכל עליו? בכביש יכול נהג לצעוק או לקלל אותך בגלל טעות קטנה, אך אותו נהג יכול במהלך קרב לשכב על רימון כדי להציל אותך. ככה אנחנו, בימים רגילים כולם נגד כולם, אך בשעת מצוקה כולנו מאוחדים. אז חברים וחברות, מי שיש לו שיהיה לו ולמשפחתו לבריאות ומי שאין לא שיתאמץ עוד ועוד. אם רוצים להגיע למשהו בחיים צריך לתת שנים של עבודה, כישרון וריצות ומעל הכול לקוות ולהתפלל שאבינו שבשמיים יחליט עבורנו וישלח לנו את מבוקשנו. בכל מקרה ובשום מצב אל לנו לשנוא לקלל את מי שיש לו. ההיפך, עלינו לברך. טוב שיש לנו במדינה עשירים, חרוצים ונדבנים. זה מניע את גלגלי הכלכלה ובזכותם מתקיימות גם העמותות, שעל אף המגרעות שקיימות בריבוי שלהן, עוזרות לנזקקים. . אזרחי ישראל הערבים 12 ערביי ישראל בכלל והנכים שביניהם בפרט, צריכים להניף את דגל מדינת שנה 70 ישראל בגאווה במלאת למדינתנו. המדינה לא שוכחת אותם ודואגת להם, בשונה ממדינות ערב בהן הנפט נשפך כמו מים, שלא עוזרות לבני עמן. כשאני רואה את הזכויות ואת הטיפול שמקבלים נכי לכל אחד ואחת שוויון הזדמנויות מלא להצלחה בחיים. אל לנו לגלות צרות עין כלפי האחר. 2018 אפריל | ח " ניסן תשע 28