הארגון | המגזין החברתי של ציבור הנכים | 49 | ספטמבר 2018, תשרי תשע"ט

שימיה ספורים והרהורי נשמעים בקול. עמיחי עונה לי "אני לא מרגיש שהיא חולה. הצל החיובי שלה ואישיותה כה גדולים שהיא גורמת לך לשכוח שהיא חולה במחלה. המחלה לא באמת מגדירה אותה. דבי הרי עושה כל מה שאדם רגיל עושה פשוט בדרכה שלה". אהבה זו נתינה - מסעי הפכה ALS לאחר שה לאורחת קבועה בגופה של דבי, היא החלה לקרוא על המחלה, רצתה לדעת כמה שיותר, ספרים על הגוף, על המוח. משם הגיעה לתנ"ך ולתיקון המידות. תיקון המידות הביא אותה למשמעות השלימה של האהבה שהיא הנתינה. "אהבה שהיא נתינה מביאה אותך לקצה גבול הטוב שבך כאדם" היא מסבירה לי. דבי שהיה לה חלום שנים לעזור לילדים (רצתה לטוס לאפריקה), החליטה שהיא עוזרת לנוער בסיכון, אותם ילדים זרוקים שצריך לתת להם סיכוי בחיים. היתה תקופה שדבי החליטה להתרים כסף ALS למטרת מחקר על ה בטכניון, היא עיצבה צמיד עם תכשיטנית בצורת פרפר וביחד מכרו ואת הרווח נתנו למחקר זה. אחר כך החליטו שאת התכשיטנות יפנו לעזרת נוער בסיכון. דבי ועמיחי פגשו בעופר בן דור, איש עסקים שעזר להם לקדם את המיזם שנקרא "מסעי". במסגרת מיזם זה, הם מגיעים לפנימיות של נוער בסיכון ברחבי הארץ, פותחים בהרצאה על המסע של דבי והתובנות אליהם הגיעה בחייה, מתוך מטרה לתת כלים להתמודדות עם החיים. הנוער מקבל מהם סדנת תכשיטנות והמטרה היא לגרום לנוער הזה להאמין בעצמו ובערכו, שהם יכולים לייצר תכשיטים שנמכרים. הרו וחים ממי זם זה, מוקדשים להמשך הפעילות והבאת אנשים נוספים לפעילות העצמה. בחודש מאי האחרון קיבלה דבי אות הוקרה בטקס "אנשי השנה" של ארגוון הליונס שבחר בה כאשת השנה על פעילות העמותה מסעי. אנחנו מסתמסות הרבה, דבי מתקשרת באמצעות לוח תקשורת ומחשב. היא כותבת דרך העיניים ובכלל העיניים שלה הם עיניים מדברות. כשאני שואלת אותה למה היא הכי מתגעגעת היא משיבה לי בפשטות "לחבק, לרקוד, לאכול". וכן בסדר הזה.... קשה לנו לפעמים לחשוב על דברים שהם מובנים לנו בחיי היום יום ולמישהו אחר אין את אותם הדברים הברורים מאליהם. כשאני שואלת אותה אם אפשר בכלל לראות במחלה הזו נקודת אור היא משיבה לי :" תמיד הייתי אדם שהולך אחרי המטרות שלו. אני חושבת שהמחלה העצימה תכונה זו שלי למרות מצבי הפיזי אני נלחמת להגשים את המטרות שלי והחלומות שלי. אני באמת מאמינה שאלוהים שוכן בתוכנו והוא הכוח המניע את האדם, ולכן אנחנו מצליחים לעשות דברים שנראים בלתי אפשריים". אני מציעה לה לשלוח תמונה לאותו רופא טועה ולהגיד לו שהיא עשתה את הבלתי אפשרי, היא שוב מחייכת אלי את החיוך המסנוור הזה שלה שגורם לכל אדם לעצור מול הכסא שלה ולהחזיר לה חיוך. יש לה דברים אחרים חשובים להתקדם בהם, חלומות שטרם הגשימה וחוויות לחוות. היא אומרת לי "אני לא חושבת על המוות. אני חושבת על החיים , על כאן ועכשיו, זה מה שיש כעת, העבר היה והעתיד לא ידוע ואם אחשוב מה יהיה אשתגע"....רוב הזמן כשאני איתה היא מחייכת ושותקת ואני מפטפטת. לומדת ממנה כל פעם מחדש, להיות בהקשבה הפנימית הזו שיש לה. במוזיקה השתיקה היא הנחשבת. היא זו שיוצרת את המוזיקה עצמה. שתיקת הרבעים אני קוראת לזה, אצל דבי זה מתעצם, היא לא יכולה לדבר אבל אומרת המון. היא לא יכולה להושיט לי יד אבל מושיטה לב לאחרים, מיוחדת במינה ומקור להשראה. תקופת החגים בפתח, זמן של חשבון נפש וזמן של פתיחת שנה חדשה נקייה וטובה יותר מקודמתה. אני מאחלת לכולנו להגשים את כל החלומות כולם, שנה דבש, שלכם, מאיה שנים לחיות... סיפור בלתי אפשרי – אפשרי! 5 הרופא 'הבטיח' לה מתגעגעת לפעולות שנראות לרובנו כמובנות מאליהן. דבי מוקפת בשותפים לדרך ממחלקת הקוסמטיקה בחג הזה נותנים מותגים חברי ארגון נכי ישראל 2018 ספטמבר | תשרי תשע״ט 74