"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 51 | אפריל 2019, ניסן תשע"ט

עם לקות נפשית. ואיזה אנשים מקסימים הם היו. רגישים בצורה יוצאת דופן. נכון, לפעמים חיכינו מעט יותר עד לבוא הקפה, נכון, שלפעמים היד רעדה לו וחלק נשפך לצלחת התחתית, אבל היי אנשים קבלו פרופורציות. הקפה היה טעים בסופו של דבר ויותר מכך, הידיעה שלבחור המחויך הזה יש עבודה ומקום שהוא קם בבוקר ללכת אליו ולהרגיש משמעותי. אז אני ואמי שותות שם הרבה ונהנות. ותאמינו לי הארומה מצויינת. הדבר הכי מכעיס בסקר הזה הייתה העובדה שאותם אנשים שהביעו התנגדות להיות עם ילד שונה בחוג כשנשאלו איך היו מרגישים אם בנם היה השונה ולא היו מעוניינים להיות איתו בחוג - הם אמרו שזה היה מפריע להם מאוד. מצחיק ומעציב אותי שיש מודעות אבל רק מצד אחד של המטבע. אז יש הרבה דברים מכעיסים ומרגיזים, ובעיקר מעציבים כשקוראים את הדו"ח הזה ואת הכתבה שהתפרסמה בעקבותיו בחודש דצמבר בו צוין יום הנכה הבינלאומי. כאילו להדגיש. ואולי אפילו להכעיס. אנשים גם ככה מתמודדים עם המוגבלות שיש להם, אז במקום שאנו כחברה נכיל ונקבל אותם כפי שהם, אנחנו מסבים את הגב וטורקים דלת? לא מובן לי. מרגיז ואף מקומם. לצד הנתונים העגומים האלו מצאתי להתנחם בצד אחר שיש בחברה שלנו, שמראה דווקא את ההיפך. ממש עכשיו ישנן תכניות טלוויזיה ובידור המשדרות לכל בית בישראל ומציגות את הציבור עם הצרכים המיוחדים באופן יפה, מואר ושווה. להקת שלווה, להקה עם שתי זמרות עיוורות, שכבשה את לב השופטים בתכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" והרבה לבבות אחרים, העלתה למודעות את העובדה שאפשר להיות שמח וגאה ולהצליח בדיוק כמו כולם גם אם אינך רואה. המוגבלות היא בראש בלבד. אז אמנם הלהקה לא תתחרה באירוויזיון, אבל תשתתף בו. עצם ההשתתפות בכוכב הבא ועצם ההשתתפות באירוויזיון מציגה קבל עם ועדה שגם אם אתה יושב בבית וחושב על ציבור האנשים עם המוגבלות, שהם לא ראויים, אז באה התכנית ומציגה אותם אחרת, כמו שהם באמת: אנושיים ומאירים ויש כאן סיכוי כלשהו לשינוי בדעת הקהל. תכנית נוספת היא "גו טאלנט" שבעונה זו משתתפים בה צמד הרקדנים "רק לגעת", אורן ברייר וזהבה פדנס, זהבה היא רקדנית היושבת בכיסא גלגלים ולאורן זוג הורים נכי פוליו. הם רוקדים שנים. אני מכירה אותם ויודעת שהם מספר אחת בארץ בתחום, הם מופיעים ותמיד זוכים לתשואות על הביצועים שלהם. אבל כעת, כשמדובר בתכנית בידור לכל עם ישראל, אין ספק שיש פה אמירה אחרת. מקבלת. חושפת. מציגה. נותנת מקום וביטוי. שמחתי לראות את החשיפה של תחום המח ו ל והזמרה בתכניות הטלוויזיה. לדעתי, מדובר פה באיזון מול הסקר של החברה הישראלית, אותו הבאתי בתחילת הטור שלי. כולי תקווה שיום אחד כולם בחברה הישראלית ירצו לגור ליד כולם, ירצו להיות בחוג עם כולם ויהיו עם אחד עם לב אחד. ביום שישי בחודש מרץ האחרון הלכתי לבית ספר "גני אביב" בלוד עם קבוצתי, "גלגלדאנס". שם הדגמנו והסברנו מה זה בדיוק המחול שלנו, איך רוקדים, הבאנו את הסיפורים האישיים של הרוקדים היושבים ושתפנו בחלומות שהגשימו. שיר קרפט, רקדנית יושבת בכיסא גלגלים, הקימה את כולם לרקוד כשהיא מתקשרת בעזרת הלוח תקשורת שלה וסחפה את כולם למקרנה. הילדים היו קשובים, הביעו אהדה וסקרנות, והצטרפו לריקוד בשמחה. זה היה מפגש מרומם, של חשיפה, שבו הילדים התרגשו בדיוק כמונו, שבו הצלחנו לגעת, ללמד, לרקוד, להתקרב ולשמוח ביחד. ואני בטוחה שלילדים האלה לא תהיה בעיה לגור בשכנות לאדם קצת אחר, שונה. הילדים הללו יקבלו בשמחה ילד אחר לחוגם והם נקודת האור בעתיד החברה הישראלית. להקת שלווה קוט טאלנט, אורן וזהבה בית ספר גני אביב בלוד שלכם, מאיה בחודשים האחרונים ראיתי כמה תופעות שמשכו את ליבי, חלקן היו מכוערות בעיניי, חלקן היו מאירות ונותנות תקווה. לא מזמן התפרסמה כתבה בתקשורת וברשתות החברתיות על יחסה של החברה הישראלית לאנשים עם צרכים מיוחדים. לפי סקר זה של חברת ג'וינט ישראל וקרן רודרמן והחברה למתנ"סים, כמעט חצי מהישראלים לא רוצים לגור ליד אדם עם מוגבלות נפשית, מההורים לא רוצים 90% שהילדים שלהם ישתתפו בחוג יחד עם ילדים עם מוגבלויות, הם גם לא חושבים שמגיע להם הטבות והנחות בשל מצבם ורובם הגדול לא היו הולכים לבית קפה שמעסיק עובדים עם מגבלה נפשית. בואו נזכור ונזכיר, שמספר האנשים עם הצרכים המיוחדים מתקרב למיליון איש במדינתנו. והקהילה הישראלית לא ממש רוצה אותם לידה בשכונה, בחוג, בבית קפה. ואני לתומי סברתי שהמודעות לנגישות ולזכויות שוות לאנשים עם מוגבלות עלתה. אז כנראה שלא. מסתבר שהמצב רחוק מלהיות מזהיר. קראתי בעיון את הדו"ח שמסקר את היחס של החברה הישראלית, דובר שם על יחס לילדים עם מוגבלות, שכלית-פיזית, על הספקטרום האוטיסטי ועוד. הסקר גם גילה לי תופעה שלא ידעתי שקיימת והיא נקראת נימב"י כלומר, אנשים Not in My Back Yard שמסרבים לגור בשכונות עם אנשים שונים ואחרים מהם, דיור חוץ ביתי לאנשים עם מוגבלות. חלק מהאנשים הביעו הסתייגות והתנגדות מחשש שזה יוריד את ערך הדירה, וההתנגדות הייתה כה חזקה שחלק מהדירות אכן לא נפתחו בשכונות מסוימות. חלק מהאנשים סוברים שאנשים עם מוגבלות כלשהי צריכים לשהות במקום מרוחק וסגור. ואני שואלת את עצמי – איך אנשים יכולים לדבר ולהתנהג בצורה כזו? האם הבורות שלהם היא זו שמדברת מגרונם? בעירי, פתח תקוה, נפתח לפני מספר שנים בבית קפה מיוחד הנקרא: "קפה בעלמא", נפש, בית הקפה הזה נפתח בסיוע = עלמא הביטוח הלאומי ומרבית העובדים בו היו עם אחד עם לב אחד? על דחייה וקבלה בחברה הישראלית בנימה אישית... מאיה גבע 20:00-22:00 בימי שני בספיבק, משעה רמת גן 123 באיל"ן רמת גן, רחוב רוקח גלגלדאנס הסבר והדגמה , שיר קפרט 2019 אפריל | ניסן תשע״ט 2019 אפריל | ניסן תשע״ט 112 113