"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 51 | אפריל 2019, ניסן תשע"ט

שפיגלר, שמזיז דברים ויוזם מהלכים לטובת האזרח. כולנו יודעים שממשלות ישראל גרמו סבל רב לתושביה כמו לנכי הפוליו, לחולי הגזזת, חטיפת ילדי תימן, הפקרת פושעת של ניצולי השואה, עכשיו גם מתחילים לדבר על ילדי האתיופים שנחטפו בדרך לארץ, אני גם מאמין שעוד יתגלו דברים נוספים. חשוב לציין שהיום תודה לאל ולפעילים החברתיים, אנחנו לא באותו מקום. אנשים לא שותקים יותר. המדינה הכירה בחלק מהדברים, פיצתה, שילמה ועדיין משלמת לנפגעים. כאחד שניפגע בגופו ובנפשו אני גם מאמין בסליחה, בהכרה ובפיצוי. היום תודה לאל המדינה משגשגת כלכלית ועכשיו כשתקום ממשלה חדשה זה הזמן לעשות סדר אשר יטיב עם אזרחי ישראל. היום צריך לעשות כמה מהלכים דחופים כדי לתת לאזרח הרגשה שמשהו חדש קורה. צריך להגדיל את סל התרופות לפחות למיליארד. רוב התחלואה הגיעה מהעצבים שהפוליטיקאים גורמים לאזרח, צריך לשקם את עיירות הפיתוח, לתת כלים לצעירים כדי שישתלבו בחיים, צריך לטפל בכפפות של משי בניצולי השואה. קשה לי להאמין שבמדינת היהודים מתעללים בניצולי השואה שמכספם נבנתה המדינה. פוליטיקאים ותיקים וחדשים, אם חפצי חיים אנחנו, אם אנחנו רוצים לתת תקווה לצעירים, צריך להוביל מהלכי שיקום לכלל אזרחי המדינה. מפקד הכי טוב בעולם לא יוכל לצאת לקרב אם הצבא שלו לא מאמין בהנהגה. אסור שזעקת המקופחים והעניים תזעק לשמים, תעשו סדר בבלגן. יש המון כסף שהולך סתם. אם לא תשנו את הגישה נאבד את הכול ולא יעזור כלום, לא הווילות המהודרות, לא מכוניות היוקרה ובטח לא תוכניות החיסכון והכסף בבנק. תפסיקו מיד במלחמות הגנרלים המביישות. תחשבו על המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם למען המשך החיים של כולנו, תפסיקו את השיח הירוד, הגס והמזלזל שאתם מטיחים אחד בשני באולפני הטלוויזיה, אנשים רואים שומעים ומאבדים בכם את האמון. אני בהחלט מאחל הצלחה מלאה לממשלה החדשה. תודה לאל, אפשר לומר שמדינת ישראל עושה צעדי ענק בכלכלה ונחשבת כיום לאחת המדינות בעולם שבטוחות לעשות עסקים בה. הבנק העולמי משבח את הכלכלה שלנו. המוח היהודי לא מפסיק להמציא פטנטים, העולם עומד בתור לקנות חידושים והמצאות שלנו, ככתוב בתורתנו הקדושה: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים..." ואכן בכול חודש כמעט אנו מתבשרים שהמוח היהודי ממציא עוד פטנט חדש שמרגש את העולם. אנשי כלכלה מכול העולם באים לישראל ללמוד את הנס ואיך עושים כאן כסף כשמרבית העם יושב בבתי קפה ומסעדות. האוצר מזרים מיליארדים: בתחום הרווחה עושים מה שאף פעם לא עשו ובטח לא בתקציבים גדולים כאלה, בתחבורה לא ישנים לילה ויום כול השבוע, כבישים חדשים נסללים כמו פטריות אחרי הגשם. אמנם זה עדיין לא גן עדן, אך זה גן פורח ואפשר לעשות את המקום שלנו לטוב יותר לכולם, יש לנו את כול הכלים לכך. אסור שהמצב הקשה בבתי חולים יגרום לסבל ולמוות במדינה כלכלית וטובה כמו שלנו. צריך וחשוב להשקיע במקומות הנכונים באופן דחוף. צריך לחזק את משרדי הממשלה, צריך לשקם את העם מהטראומות שעוברים במיוחד תושבי עוטף עזה, עיירות הפיתוח והשכונות, צריך לדאוג לקשישים, לנכים, למשפחות קשות יום ועוד. בשלוש - ארבע שנים האחרונות יש תזוזה מבורכת. האוצר פתח את הקופה, הביטוח הלאומי הרבה יותר קשוב מאשר בעבר בניצוחו של המנכ"ל החדש מאיר משולחנו של מומו יו"ר ארגון נכי ישראל ולוחם למען זכויות הנכים והחברה הסכנה הקיומית שלנו כעם מספר אחד! נעים להכיר: מה זה אדם עם מוגבלות? לצערנו, למרות שבישראל חיים כמיליון נכים אנחנו עדיין הרחק מאחור בכל הקשור לזכויות אנשים עם מוגבלות. לידיעת 14% - 16% הציבור הרחב חשוב לזכור כי מאוכלוסיית המדינה הם נכים. למרות זאת, אינה מודעת 2019 החברה הישראלית של מספיק לצורכנו וצרכינו ובכלל להישרדותנו במדינה שרצה במהירות של אלפיים קמ״ש ומותירה מאחוריה אוכלוסיות רבות ופערים שהולכים וגדלים מיום ליום ויוצרים כאוס גדול על הממסד ועל כול המדינה בכלל. בדרך הזאת, כשהממסד לא רואה ממטר את האזרחים, נשכחים ניצולי השואה, הקשישים שבנו את המדינה, תושבי עיירות הפיתוח, משפחות קשות יום, המורים, האחיות, החולים, הנכים ועוד. מדינת ישראל קמה על מצע ודרך של סוציאליזם דמוקרטי עם חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, והחמלה שצריכה להיות בנפשנו. בעשרים שנה אחרונות הפכה מדיניות החמלה לקפיטליזם חזירי, מגעילה ומפחידה. כמו שזה שנראה כיום אנחנו לא נשרוד בדרך הזאת עוד שנים רבות ולא בגלל אויבינו מעבר לגבול אלה בגלל "מנהיגינו" ודרכם. בכוונה סימנתי את המילה "מנהיגינו" במרכאות. משום שעד היום אין מנהיג שנשכב על הגדר בשביל העם, והמקרים הקשים שאנו רואים ושומעים בכול יום בתקשורת ילכו ויתרבו אם לא נעצור ונחשב מסלול חדש. במקרה האישי שלי וכאדם עם מוגבלות, וכאדם מאמין בבורא עולם, אני שמח שבורא עולם נטע בתוכי את היכולת, הכושר והזכות לייצג ולהוביל מאבקים חברתיים ששינו את חייהם של כמיליון אנשים עם מוגבלות החיים במדינה. זה לא היה פשוט, זה לא לקח יום, חודש או שנה. זה תהליך ארוך של דרך עם עשרות אלפי חברים וחברות שהאמינו שאפשר לשנות. תודה לאל כיום מצב הנכים הרבה יותר טוב ממה שהיה. הדבר החשוב הוא שהנכים הם גם בכנסת ושותפים מלאים לכול החוקים שעוסקים בנושא של אנשים עם מוגבלות. אין יותר דיונים והחלטות בלי שאנשים עם מוגבלות יהיו בוועדות בכנסת, וזהו ניצחון גדול. מה גם שהיחס לנכים כיום שונה מבעבר. יותר ויותר נכים מרגישים הקלה בחייהם. אמנם יש עוד מה לעשות, אך אנחנו בדרך הנכונה. כמה טוב שיש לנו את הבמה במגזין החברתי שלנו – "הארגון". התקשורת לא נותנת מספיק זמן לנושא הנכים בגלל התוכן המהיר והעסקי שלהם. המגזין משמש לנו שופר ובמה המאפשר לנו להעלות את המודעות לגבי אנשים עם מוגבלות בלי הצגות, ישיר מהלב ואמיתי. בהזדמנות זאת, אני רוצה לשתף אתכם בנושא: מה זה להיות נכה? הציבור בגדול לא יודע מה עובר על בנאדם עם מוגבלות, איך הוא מתמודד, איך הוא מתקיים ואיך בכלל נראה היום שלנו במדינה. בתורה כתוב: "אם לא חרשתם עגלתי לא מצאתם חידתי." זו לא אשמתכם. לרוב הציבור נחשף לנושא הנכים רק בעקבות סיפורים קשים, בגיוס תרומות ובמאבקים בכבישים או חלילה אם אחד מבני המשפחה ניפגע. אף פעם לא לקחו ברצינות את הנושא ובדקו לעומק את מצבו האישי וחייו היום-יומיים של אדם עם מוגבלות כדי שהציבור ידע ויפנים. אף פעם לא הראו את האהבה הקיימת בזוגות שאחד מבני הזוג נכה. מעולם לא הראו נכים שמסודרים מבחינה כלכלית עם עשרות עובדים, לא מראים את הספורטאים הנכים המנצחים בתחרויות בינלאומיות יוקרתיות. לרוב מראים מה שכואב ובכך אין אפשרות לשנות ולהתקדם. אז תרשו לי לשתף אתכם ואני משוכנע שאחרי שתקראו את הכתבה הזו גם אתם תהפכו לשגרירים טובים שלנו ותהיו מודעים למסר החברתי החשוב שיש להעביר לכל החברה הישראלית. ברשותכם אציג דוגמא: לאדם עם מוגבלות המתנייד בכיסא גלגלים לוקח פי חמש זמן מאדם ללא מוגבלות, ההכנות גוזלות זמן רב. לאדם ללא מוגבלות לוקח בבוקר עשר עד חמש עשרה דקות להתארגן – לרדת מהמיטה למקלחת ולשתות קפה, לנו לוקח כמעט שעה. תוסיפו לזה את המחשבות שמעסיקות ומטרידות אותנו מהבוקר ושכוללות את כל ההתנהלות הצפויה לנו במהלך היום: האם המקום שאליו נלך נגיש? האם תהיה חנייה? האם הסוללה בכיסא הגלגלים הממונע טעונה מספיק? אם הפקק בכביש יעכב אותנו? כי בחוץ אין לנו את התנאים שיש בבית. סיבות ודאגות רבות מלוות אותנו בחיי היום יום. הקושי לרדת לחוף הים ככל האדם, אין מכוני ספורט עם ציוד לנכים, בגנים באזורי מגורים אין את הציוד המתאים שגם ילדים נכים ישחקו כמו כולם, ברחוב מביטים בנו כאילו הגענו מכוכב אחר, ילדים מצביעים לעברנו ושואלים את הוריהם מה קרה לו? וההורים גוערים בילדיהם או מושכים אותם בחוזקה, במסעדות, בבתי קפה ובכלל לא יודעים איך להתמודד איתנו. במקומות שיש תור אין עדיפות לנכים ויותר מזה אנו עדים לתגובות של חלק מהאנשים: "אה הוא יושב, הוא לא ממהר...", או "גם לי קשה". בודדים האנשים שמתגלים כאנשים עם רגש מיוחד לזולת. וזה חלק ממה שמרגיש אדם בכיסא גלגלים. יש עוד נכויות קשות שחייהם קשים ולא בגלל הנכות אלה בגלל הבורות. ציבור יקר, אני בטוח שזה לא מרוע ואכזריות, אני בטוח שאם הייתם מודעים יותר הייתם נוהגים אחרת. כאחד שמתנגד לכול הפסטיבלים של גיוסי תרומות שבהם רק משתמשים בנכים כמסכנים אני דווקא רואה את טוב ליבכם כשאתם מזילים דמעה מסיפור קשה ובתרומות ביד רחבה מכספכם שאתם תורמים לארגונים. המדינה ומוסדותיה מפספסים בגדול את ציבור הנכים. אילו היתה יותר מודעות היינו רואים יותר ויותר נכים משתלבים בחיים והיו פורצים את החומות שעומדות בפנינו, משתחררים מהקצבאות והתלות בממסד שרק מנציח את סבלנו. אני לא מאשים את בעלי החברות 2019 אפריל | ניסן תשע״ט 2019 אפריל | ניסן תשע״ט 34 35