"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 51 | אפריל 2019, ניסן תשע"ט

רגיל שמלווה אותו, אני רואה אהבה גדולה. עכשיו מצד שני אני שומעת בתקשורת את היחס לנכים, בעיקר בכל הזכויות וכדומה, אז יש לי פה שני עולמות. העולם בתוך שדה החינוך, אני רואה, בתוך תנועות הנוער איך משלבים נכים, איך דואגים לזכויות שלהם, אני רואה את זה, אני רואה את האהבה הזאת. ומול זה אני שומעת כאילו במרחב הציבורי הרחב החברתי פחות מתייחסים לנושא. אז איך מחברים? איך עושים את זה אחרת? איך גורמים לכך שהחברה תתייחס אחרת למו גבל לשו נה לאחר? ע" י מו דעות, מו דעות, מודעות. וזה מתחיל בנו, בחינוך. במחנכים. בנו. זה לא מתחיל, מלמעלה, זה לא להגיע ישר לשרים, זה לבוא לגננת, ולמורה מבית הספר, אלה האזרחים הבאים של מדינת ישראל. אני מאמינה שנער שחווה מגע וקרבה והבנה לצרכיו של המוגבל כשהוא יהיה בוגר הוא ידאג לזה. אבל זה לא בא לידי ביטוי ממש. את דיברת קודם על השיח והשיח ירד לשפל שאין לתאר, ובבחירות השתרבבו כל מיני מילים וכל מיני ביטויים על המוגבלים בשיח שכינו את המתמודד הזה או אחר אוטיסט וכו'. זה עצוב שמשתמשים באיזה שהיא נכות של אדם כדי לנגח בו. מה זה? זה נורא. אני יכולה להגיד לך שהרגשתי איזה הרגשה לא רק של כעס. רע לי שבעם שלי ככה מתייחסים לאדם, שלוקחים ומנגחים אותו בנכות שלו. אני חושבת שזה ירידה. ירידה קשה מבחינה מוסרית. אני מקווה שאותם אנשים יתעוררו ויבקשו מחילה וסליחה ויבינו שהם טעו. אתה לא מנגח אף אדם במוגבלות שלו. איך את רואה את השכול? האם ניתן להגדיר שכול כסוג של נכות? הורים שכולים הם גם נכים. זאת נכות שנכפתה עלינו כמו על אדם מוגבל, יש דברים שנכפו עליו. יש ר א ש י ת , מ ו ד ה ל ך ע ל שהתפנית מעיסוקייך הרבים לטובת הריאיון. נשמח אם תשתפי אותנו עד כמה את קשורה בצורה כזו או אחרת, אולי עוסקת בנושא אנשים עם מוגבלות, עד כמה את פעילה בו אם בכלל? אז קודם כל התחום הזה של הנכים והמוגבלים זה תחום שאני עוסקת בו דווקא בתחום החינוך. בתחום החינוך העלאת המודעות לאוכלוסייה הזאת, שיש לה צרכים מיוחדים. אז החל מבית ספר שניהלתי, לדברים שפעם לא דיברו עליהם אבל אני דיברתי עליהם, נגישות, נגישות לילד, ילד נכה צריך להגיע לכיתה, צריך שירותים, צריך את הכל, בשיעור חינוך גופני, בטיול, אפילו לעלות לאוטובוס, הוא לא שונה, הוא לא שונה מאף אחד. זה שיש לו נכות, יש לו נשמה, והוא צריך לקבל מה שכו לם מקבלים זה לא סוג ב', זה לא מקום של דח י יה. אז קודם כל עיסוק בחינוך. עם השנים אני עוסקת עם בני הנוער, רוב בני הנוער שלנו הם עסוקים במ ע ו ר ב ו ת חברתית במוגבלויות, לראות את הנוער הצעיר לא מפחד להגיע לנער מוגבל, לנגב לו את הפה עם הרוק שהוא לא יכול לנגב, לחבק אותו. אני רואה את הנוער הזה עם רגישות אנושית מדהימה. ואת מרגישה אולי שהחברה הישראלית רואה את אותם דברים כמו שאת עכשיו מציינת? תשמע כשאני רואה את בני עקיבא מביאים את כל הנכים, את כל הילדים הנכים לשבת ופה כל הישוב שלי, כל אחד נרתם לארח ילד נכה עם ילד מרים פרץ, "אם הבנים", בראיון מיוחד למגזין לקראת יום הזיכרון וחג העצמאות: מרים פרץ אשת חינוך ישראלית, ששניים מבניה, אוריאל ואלירז ז"ל נהרגו בקרבות עם מחבלים בעת שירותם בצה"ל ומאז מרצה בקרב בני נוער וחיילי צה"ל. כלת פרס ישראל למפעל חיים לשנת , על פעילותה לחיזוק הרוח 2018 2014 היהודית-ישראלית. בשנת נבחרה להדליק משואה בערב יום העצמאות. ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שמע ממנה, עורך מגזין 'הארגון', ישראל פרץ על משמעות ימי הזיכרון והעצמאות לגביה ועל אופן התמודדותה עם השכול, אהבתה את עם ישראל וארץ ישראל, יחסה לנכים ולאנשים עם מוגבלות ועתידה של מדינת ישראל והמסקנה – אין כנראה אישה חזקה, אוהבת, מלאת אמונה והשראה מלאת כוחות כמו מרים פרץ. איפה ישנם עוד אנשים כמו האישה הזו? מאת: ישראל פרץ מרים עם חיילי גולני מרים פרץ בביתה. צילום איתי פרץ השכול 100% הוא נכות לכל חיינו! "אני לבד, בבית העלמין, ואומרת להם אוריאל ואלירז היום יום העצמאות למדינה, אתם מרשים לאמא לחגוג? אני רוצה את רשותם לחגוג, ואני מחבקת את שניהם ונקרעת, יום הזיכרון הוא פשוט נורא, ובאה הביתה ומתחילה עצמאות עם הנכדים ושמחה" 2019 אפריל | ט " ניסן תשע 2019 אפריל | ניסן תשע״ט 8 9