"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 52 | יולי 2019, תמוז תשע"ט

היא נולדה בגוף מעוות גפיים ננטשה על ידי הוריה והועברה בין משפחות אומנה ומוסדות. רגע לפני שהיא עולה על העולמי, היא TED במת מספרת בגילוי לב על הטיפול הפסיכולוגי שעברה, על ספרה "עטופה" ועל מסע ההרצאות שלה מדן ועד אילת. מאת: כרמית ספיר ויץ "נולדתי עם מגבלה קשה ובחרתי שלא למות מוגבלת" מירהל'ה היא סיפור שעולה על כל דמיון. היא נולדה בגןף מעוות גפיים, ננטשה על ידי אמה ועברה לגור בין מוסדות ומשפחות אומנה. על אף המשברים והכאב שאיתם התמודדה לאורך השנים, נסיבות חייה לא הכניעו אותה ולו לרגע. היא נשואה ואם , עבדה כעוזרת פרלמנטרית 16 לבן נמרצת של ח"כ אילן גילאון, עורכת וידאו מוכשרת המציירת בעזרת הרגל ומפליאה לנגן במפוחית פה. "הטוב בונה אותנו מבפנים" היא , היא מרגישה 42 אומרת. עכשיו, בגיל שהגיע הזמן לחשוף את סיפורה בפני העולם ובקרוב, זמן קצר לאחר צאת ספרה האוטוביוגרפי "עטופה", היא העולמי. "נכון, TED תעלה על במת זה מביך מאוד. זו חשיפה מטורפת וחזקה הרבה יותר מכלי תקשורת. כשמישהו קורא עלייך בעיתון או רואה אותך על מסך, זה נשאר אצלו בבית, וכאן אני יושבת מול אנשים באופן חצי ספונטני ושומעת את הנשימות של עצמי. בכל פעם שאני עולה אני מפחדת פחד מוות אבל אחרי דקה זה עובר לי", היא מתוודה. בינתיים, העולמי, היא חורשת TED עד שיגיע את הארץ לאורכה ולרוחבה עם הרצאות תחת הכותרת "בארץ המראות". "לסיפור חיי באתי ממקום טהור, נקי ומזוקק. באתי להגיד לעולם שלכולנו כואב. כל אחד נולד עם כאב ומציאות שלרוב הוא לא בחר בה. אנחנו מתביישים בזה שכואב ח ו כ ה ל כ ב ה ' ל ה ר י מ לנו ולכן בדרך כלל לא מוכנים לחשוף את החולשות שלנו. רק את החוזקות. חשוב שאנשים ידעו שהכאב הוא אוניברסלי. לא משנה אם את נכה, עיוורת או דוגמנית. הרי גם דוגמנים שהם מאוד יפים חווים משברים חריפים". במשך שנים חשבה שקראו לה מרים על שם מריה, נזירה טובת לב שטיפלה בה במסירות מעת שננטשה. ואז הגיעו צילומי הסרט הדוקומנטרי "מירהל'ה" שם גילתה שמיום היוולדה ועד לגיל שלוש שהתה במוסד לילדים מפגרים, וטופלה באהבה על ידי סוזן, .16 אז נערה בת מירהל'ה הועברה אל בית החולים השיקומי אלי"ן בירושלים. שם התאהבה בה בת שירות לאומי, צופית חממי. צופית הייתה זו שגילתה את יכולתה של מירהל'ה להשתמש בכף רגלה השמאלית. מירהל'ה הועברה אל בית המשפחה בחדרה, . כשבגרו ילדי 12 שם שהתה עד גיל הבית, הוחזרה אל אלי"ן. זו לא הייתה התחנה האחרונה. בחגים ובשבתות בילתה בביתם של סימה ואברי גיליס ביישוב אפרת שבמרוצת השנים הפכו להוריה. בספרה 'עטופה' היא מקדישה להם דף לבן חגיגי וטהור טהור כמוהם. "משפחה בשבילי מכילה בתוכה את המילה 'אמא', ו'אמא', שבעבור רוב האנשים זה קודש הקודשים, עבורי היא נעלם אחד גדול שהיה צריך הלכתי 38 למצוא לו פתרון. בגיל לטיפול פסיכולוגי אצל ד"ר שושי פלמור, פסיכולוגית שיקומית רפואית ומטפלת משפחתית. נוצר בינינו קשר מיוחד. זה נשמע כמו סיפור סינדרלה אבל זה ממש לא. בעזרתה טיפלתי בחלקים מהנפש שלי שהיו פצועים. טיפול זה מסע כואב בטיפול התחברתי חזק לילדה הפנימית שבתוכי שרוצה להיות לה למקום מוגן וברגע שהצלחתי למצוא את המקום הזה הבנתי שלא אעביר לילד שלי את החסכים שלי. זה לא מתאים לכולם. אני ממליצה לכל אדם שיש לו פחדים, שעבר משבר מאוד גדול בחיים שלו, שרוצה להתפתח ולעצב את ראי הנפש ללכת לטיפול, כי לרוב, פסיכולוג הוא הראי של עצמנו. כשטיפול לא מצליח יש לנו נטייה להגיד שהפסיכולוג שטיפל בנו אשם, אבל טיפול זו עבודה קשה שלנו עם עצמנו. זו עבודה ששווה את המאמץ. אני לא מתביישת בכאב שלי. נולדתי למציאות שאני לא בחרתי בה. נולדתי עם מגבלה קשה מאוד ובחרתי שלא למות מוגבלת. אמנם אני לא יכולה לאכול לבד, לשתות, להתקלח, לצחצח שיניים ולגרד באוזן אבל הנכות שלי היא בעיני המתבונן ואני מסרבת לקחת חלק בפסטיבל המטופש הזה". שאלה בלתי נמנעת: את רואה עצמך הולכת לכיוון של מטפלת באחרים? "לא, אבל אני שומעת המון הרצאות על נפש האדם. לצערי, בדרך כלל מדווחים בתקשורת על מטפלים שניצלו את חולשתם של מטופלים. כאן זכיתי לספר סיפור על שתי נשים חזקות ואמיצות, שתי נשים שהיה להם את האומץ להסתכל על הלבן בעיניים. שושי ואני הלכנו עם הסיפור שלי עד הקצה. אנשי טיפול מקריבים את עצמם והולכים עם 'ארון חשמל' מירהל'ה ושושי פלמור. 2019 יולי | תמוז תשע״ט 2019 יולי | תמוז תשע״ט 64 65