"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 53 | אוקטובר 2019, תשרי תש"פ

בית אופנה מפורסם בארץ ואף פתחתי סניף נוסף של בית האופנה בארה״ב, ואפילו פתחתי מזנוני פלאפל, טוסט נקניק, ומה לא? אהבתי מאוד להתחבר לעסקים, עד שיצאתי לדרכי הציבורית ששינתה את חיי. במהלך כל עיסוקיי תמיד נתתי כבוד, הנחות ושירות אדיב לציבור האנשים עם מוגבלות. עד כאן זה חלק מהיסטוריה שלי, ועכשיו לגיבורים והגיבורות האמיתיים - ציבור האנשים עם מוגבלות. אני לא רוצה להעציב אתכם בסיפורים והחיים הקשים של ציבור האנשים עם מוגבלות שעברו ועדיין עוברים. זה לא ב- שלי משום שמטבעי אני אדם D.N.A אופטימי שמח ואוהב אדם באשר הוא, אך חשוב לי להסביר מדוע אני רואה בהם גיבורים וגבורות. ציבור האנשים עם מוגבלות או איך שקראו לנו פעם – נכים! תמיד היינו מאחורי חומות של זכוכית, ולמה זכוכית? כי תמיד ראו אותנו אך לא שמעו ולא התייחסו אלינו כאל בני אדם. נכים לא היו חלק מהחברה, ממש כך, למעט הפסטיבלים של גיוסי תרומות באמצעותנו שרק גרמו לנו יותר סבל והעשירו את כיסם של מנהלי העמותות. הכל היה חסום בפנינו. אף פעם לא התאפשר לנו ללכת להצגה לפי בחירה של הצגה אלא היינו הולכים למקום שמסב לנו הכי פחות קשיים וסבל מבחינת נגישות. כלום לא היה נגיש: לא בתי קפה, לא קולנוע שלא לדבר על פארקים, קרקס ולונה פארק, אולמות אירועים ועוד. בדיקות בקופות חולים נעשו לנו בפרהסיה, לעיני כולם או בחניה של כלי רכב ברחוב. אישה נכה לא יכלה לעבור בדיקות גניקולוגיות כי לא היה כיסא לבדיקה, רופא שיניים טיפל בנו בכיסא הגלגלים האישי שלנו, במדינת היהודים מקוואות טהרה לא היו נגישים, אפילו בבתי כנסת ובבתי עלמין לא יכולנו להגיע ליקירינו, לעלות לארון הקודש היה חלום עבורנו, לצעוד לחופה ביום נשואינו, ללוות את ילדנו לחופה, לטקס בר המצווה, אפילו לבקר משפחה וחברים לא יכולנו, הבתים לא היו נגישים, כל הדרכים היו חסומות וזרים לנו. אחד הדברים שזעזעו אותי כשיצאתי לדרך הציבורית למען זכויות הנכים היה כשפגשתי נכה צה״ל שסיפר לי שהוא נסע עם משפחתו לטיול בצפון הארץ והוא נאלץ לחכות להם ברכב כי המקום שהם טיילו בו לא היה נגיש. אבל מה שבאמת מקומם אותי, זאת העובדה שבמקום הזה בדיוק הוא נלחם, נפצע ונותר נכה לכל החיים ולמרות כל זאת אין הוא יכול לגשת ולטייל במקום. אבסורדי, כואב ואכזרי ממש. תתארו לכם מה מרגיש בן אדם, כן בן אדם, מה עובר לו בתוך הראש ובתוך הלב כשהכל חסום בפניו. ואנא מכם, אל תתרצו את זה בכך שהמדינה החדשה ושלמדינה אין כסף - הכל בולשיט. המדינה בנתה בניינים, מגדלים, תמיד היו פיתוחים ברפואה, בנדל״ן, בתעשייה ובכלכלה, ולמרות זאת אף פעם לא חשבו על נציג של נכים בדיונים, ואם בכל זאת היה מישהו אז הוא היה מעין קישוט (מרדכי וירשובסקי ז"ל). אנשים עם מוגבלות 15 גם היום יש בכנסת (קרין אלהרר, עמיר פרץ, עופר שלח, מיקי רוזנטל ומשה (מוץ) מטלון עד לא מזמן, אילן גילאון שמשמיע את קולו מידי פעם) שלא שומעים את קולם. אפילו משרדי הממשלה וכנסת ישראל לא היו נגישים. ולמרות כל ההפליות, ההשפלות, הדחקות, ההתעלמות וההסתרה של האנשים עם מוגבלות, הם לא נשברו. להיפך, ציבור האנשים עם מוגבלות שרד והתעלה על כל המכשולים והחומות שעמדו נגדו. חשוב לציין ולהדגיש, ציבור האנשים עם מוגבלות מכבד את חוקי המדינה ומוסדותיה, ילדי האנשים עם מוגבלות מתגייסים לצבא ולתפקידים חשובים, אפשר לראות אותם בכל המקומות החשובים והסודיים של המדינה, יש המון סיפורים על זוגות של מוגבלים שהילדים שלהם בתפקידים רגישים בצבא, במשטרה, ברפואה, בכלכלה. אהבת המולדת היא נר לרגלינו ואור לנתיבתנו, ממש ציבור גיבור ומסור. ולמרות כל הסופרלטיביים הללו עדיין אני לא מבין איך המדינה מפספסת את השתלבותם של מאות אלפים בחברה. למה אין פרסומות בטלוויזיה המעודדים תעסוקה, שילוב ועידוד? למה לא מראים תשדירים על אנשים עם מוגבלות שמנהלים עסקים גדולים וקטנים? הנכים מנהלים חיי משפחה למופת ובאהבה למרות נכותם והייסורים הקשים. הם הפכו מודל לחיקוי. למה לראש ממשלה, לשרים או לראשי רשויות אין יועץ/ת מיוחד/ת חבריי ממוסד "אברהמס" – הגיבורים האמיתיים אזרחי ישראל יקרים ויקרות, שנה חדשה לפנינו, לכל אחד ואחת מאתנו יש את התקווה, החלום והבקשה מהיושב במרומים. ראשית דבר, אני רוצה לאחל לכולנו שהקדוש ברוך הוא יאחד בין כולנו כדי שנוכל להמשיך ולחיות במדינה המיוחדת שלנו ללא חשש. שנה של בריאות איתנה ורפואה שלמה לחולים, שנה שלא נזדקק לשירותי רווחה, עמותות, ביטוח הלאומי וקופות חולים, שנשלם להם כל חודש את המיסים ולא נשתמש בשירותיהם, שנה של אחדות במשפחה, שנה של יותר ביקורים של המשפחות, שנה שבה לא משאירים את סבא וסבתא ואת ההורים בשבתות וחגים, שנה של לשון טובה אחד על השני, מקרר מלא בבית מכל טוב, שנה של טיולים כיפים בכל חלקי המדינה היפה שלנו, שנה שנסיר מעלינו את מידת הכעס המיותר, שנה של נסיעה בטוחה ונעימה בכבישים, שנה שלא נצטרך הלוואות מהבנקים ונסתפק במה שנותן לנו בורא עולם, שנה של ביטחון בגבולות ובתוך המדינה, שנה שכל חיילנו, כוחות הביטחון וההצלה ידעו ימים שקטים ובטוחים, שנה שלא נצטרך לכבות שרפות כדי שלא יעלו לנו את מחיר המים, שנה של צמצום % מהעמותות המיותרות, שנה 80 של שארגוני הנכים יקימו ארגון אחד חזק כדי שהנכים יחיו בכבוד ללא מאבקים, שנה שכל הפוליטיקאים יעשו הכל כדי לעשות יותר טוב לאזרחים, שנה שנעשה הכל כדי שהבית השלישי שלנו לא ייהרס עוד בטרם נבנה, וכך ייחסך מאיתנו לצום יום נוסף בגלל קנאה ושנאת חינם, שנה שכל אגודות הדתיים יהיו לאגודה אחת מתוך אמונה באל אחד, יחיד ומיוחד ששומר עלינו כל שניה. שנה טובה ומתוקה וגמר חתימה טובה! אמן ואמן. משולחנו של מומו יו"ר ארגון נכי ישראל ולוחם למען זכויות הנכים והחברה שנה טובה ומבורכת על כולם!!! אנשים עם מוגבלות - הגיבורים והגיבורות שלנו שישה עשורים מחיי אני חלק מאותם גיבורים וגיבורות, ציבור האנשים עם מוגבלות ובני משפחתם, בשר מבשרם, ממש כך. הכל התחיל בשנות החמישים כשלקיתי במחלת הפוליו והפכתי לילד נכה עם מוגבלות. מסע חיי החל ועבר מגן הילדים במוסד 'אברהמס' דרך בית הספר 'תקומה' שהיוו מסגרת חינוכית מיוחדת לנכי הפוליו, עבור דרך שני עשורים כשחקן נבחרת ישראל בכדורסל על גלגלים ועד היום כיו״ר ארגון נכי ישראל שהפך לביתם של האנשים הלוקים בסוגים שונים של נכויות. בחישוב פשוט הדבר מלמד, שמגיל שלוש אני צמוד לציבור היקר הזה. אתם וודאי שואלים מדוע אני קורא להם גיבורים וגיבורות. אז הנה התשובה: קוראים יקרים, במהלך חיי עברתי המון. לצערי, לא הצטיינתי בלימודים בגלל סיבות אישיות ומשפחתיות, אך לעולם, מודה אני לאל וגם לאימא שלי שלא נכנעתי לנכות שבי. להיפך ולשמחתי הצטיינתי במסחר. עוד בהיותי נער מכרתי באמצעות אופניים שלושה גלגלים בייגלה וסברס בבריכות בתל אביב: גלי גיל ברמת גן, גורדון וגלית בתל אביב. בהמשך הסעתי אומנים ושחקני קולנוע להופעות וצילומי סרטים. ובהמשך עסקתי במסחר עודפים (סטוקים) כיבואן מוצרי אופנה לנשים מאיטליה, ספרד ופורטוגל, כבעלים של 2019 אוקטובר | תשרי תש״ף 2019 אוקטובר | תשרי תש״ף 14 15