"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 55 | אפריל 2020, ניסן תש"פ

בילדים שנפגעו מהמגפה. רבים שכבו על הרצפה מחוסר מקום. לרפואה לא היה פתרון למגפת הפוליו. הרופאים ניסו ככול יכולתם לתת פתרונות רפואיים, בין היתר גם ניתחו את הילדים בניתוחים רבים. מאוחר יותר התברר שהיו מיותרים. ילדים רבים מתו במהלך הניתוחים. הסבל היה נוראי, אכזרי. ההורים היו המומים. מי העז באותם ימים לדבר לרופאים? כל מה שהם עשו התקבל. לאחר הניתוח היו שולחים את הילדים לביתם עטופים בגבס מכף רגל עד ראש. מי חשב על שיקום? מי חשב על תרופות משככי כאבים. הגוף היה קרוע מניתוחים. אלפי ילדים מתו כתוצאה מהמגפה ואלפים נותרו נכים בדרגות נכות קשות לכל חייהם. קראו לנו אז – "ילדי הפוליו", אני הייתי אחד מבניהם. מהסיפור ששמעתי מאמי הבנתי שנולדתי ילד בריא לחלוטין. עד גיל שישה חודשים ההתפתחות שלי היתה רגילה לחלוטין. אז אמי הבחינה שאני מתכווץ במיטה. היא מדדה לי חום מעלות. הגוף שלי החל 42 וזה הראה לרעוד. אמא עטפה אותי והחלה רצה מחוץ לבית בזעקות שבר. היא צרחה בהיסטריה: "הצילו, עזרו לי, הצילו את בני" רכב לא היה לנו. המשפחה הייתה חסרת כול. אימא לא ויתרה ורצה לכיוון בית החולים הדסה שהיה ברחוב מז"א בתל אביב שהיה הקרוב ביותר לביתנו ביד אליהו. אבי וחבריו מהשכונה שרצו עם אמי, מספרים שהיא רצה כמו איילה הבורחת מלביאה המנסה לטרוף אותה. שנה עברו. הזמן עשה את שלו, מאז 65 אני מתמודד בכול רגע, שעה ויום עם נכות קשה שפגעה בי מגפת הפוליו. בימים אלה, כשכול העם טרוד, מפוחד ודואג לגורלו בעקבות התפרצות מגפת הקורונה בעולם ובישראל ופוגעת במאות אלפים והורגת אלפי בני אדם, הכול צף לי במחשבות ובזיכרונות. אני נזכר בחבריי וחברותיי, נכי הפוליו שאיתם גדלתי מגיל שנה כשהיינו במוסד עבור 1952 'אברהמס', שהוקם בשנת נכי הפוליו ובהמשך עברנו לבית הספר 'תקומה' שהיה בית ספר מיוחד לנכי הפוליו והיה סמוך לגן הילדים. לעולם לא אשכח ותמיד אזכור את כל חבריי וחברותיי נכי הפוליו שיחד עברנו מסלול חיים קשה ביותר בסבל בל יתואר. בכול שבוע, שבועיים, היה מועבר אחד מהילדים והילדות לבית החולים לניתוח נוסף כואב וממושך שהתברר מיותר. חלק מחברינו כלל לא חזר לספסל הלימודים. הם סיימו את חייהם על שולחן הניתוחים. אחרים שהיו בדרגת נכות קלה, הורע מצבם, ובעקבות הניתוחים שהם נאלצו לעבור והפכו לנכים בדרגות נכות קשות ביותר. חלק מחברי הוצאו למשפחות אומנה משום שהוריהם לא רצו להכיר בהם יותר. הציבור הרחב התרחק מאתנו בשל חוסר מודעות. זאת הייתה ילדות כואבת, אכזרית וממושכת שגרמה לנו לפגיעות בנפש. בימים אלו אני יושב בביתי עם רעייתי היקרה דבורה ואנו צופים בכול ערב בחדשות וניזונים כמו כולם מהמידע הרב שעובר לציבור על ידי ראש הממשלה, מומחי רפואה, רווחה, אוצר, ביטחון וכו'. ואני גאה שוב כמו תמיד במדינה שלנו שלא מפסיקה להפתיע אותנו ואת העולם. נכון, יש ויכוחים, יש תלונות, יש חוסר וודאות ויש דברים שדרושים תיקון, אך זה מעודד שכולם מדברים ומטפלים בכולם. צוותי הרפואה מוכיחים שוב שהם הלוחמים הנועזים שמקריבים את חייהם להצלת המטופלים גם כשאין להם את כל הציוד הרפואי ולא את התנאים שמגיע להם וזאת לפני כולם. מגפת הקורונה תפסה את כולנו ואת העולם כולו לא מוכנים. ועל זה עוד יקומו ועדות חקירה. בינתיים ציבור יקר, אנו חייבים להיות חזקים ולהישמע להוראות היוצאות מבעלי התפקידים האחראים: להישאר בבית, לשמור מרחק, כי זה אחד הדברים המונע מהקורונה להתפשט ולהדביק, וביחד, במשמעת עצמית ואחראית, נקווה, שבע"ה הטוב, נעבור את זה בשלום. המסר שאותו אני מבקש להעביר לכם, ציבור יקר, הוא שהיום אנחנו לא כמו , שלא ידענו אז כמעט 50 - בשנות ה כלום. היום הכול פתוח לציבור וטוב שכך. המסר שלי האישי, הוא קודם כל תחזקו את האמונה שלכם בקדוש ברוך הוא, זה תמיד טוב. שנית, במצב כזה רק אופטימיות ושמחת חיים תנצח את המצב. אל תכנסו לדאגה מפחידה ומייסרת. אל תכניסו לראש שלכם דברים שאתם לא מבינים ולא יודעים. חזקו את המשפחה ובמיוחד את הילדים הקטנים ובע"ה יתברך, יחד באמונה ובמשמעת של כולנו נעבור גם את זה כפי שעברנו משברים בהיסטוריה. הפעם נצא יותר מאמינים, יותר משפחתיים, יותר מאוחדים, והלוואי גם נצא מהמשבר הזה פחות נהנתנים, מתלוננים וקוטרים. אז לבטח נצא יותר מחוזקים אמן!!! מ ש ו ל ח נ ו ש ל מ ו מ ו מסיבה במוסד אברהמס 2020 אפריל | ניסן תש״ף 18