"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 55 | אפריל 2020, ניסן תש"פ

וחיילות ואנשים מודעים שמסכנים את חייהם כדי שנוכל לחיות בנחת ובשקט. לכול אחד ואחת מאתנו יש זכות לבקר, למחות ולדרוש צדק אך אסור לנו לרמוס את הקיים. בנינו כאן מדינה שהיא מופת ומאתגרת ואל לנו לשמוט אותה מידינו כמו שרוצים אויבנו. חשוב שנדע ונזכור ונשנן: ״מטוס הכי חדיש, משוכלל וגדול בעולם הטס בשמים ללא תקלות אך אם נכנסת חסידה קטנה למנוע, הוא צונח לרצפה!!!" לכן עלינו לשנות מסלול ולחשב מחדש את עתידנו. פיתחו את שערי הצדק, חזקו את החלשים והמקופחים ותנו תקווה לאזרח, שיחוש שעוד לא אבדה תקוותנו. תחיי מדינת ישראל על כול מערכותיה, חוקותיה ושופטיה. אמן! אמא יש רק אחת!... תקופת חג פסח תמיד מזכירה לי את הפרדה הקשה מאימא שלי. עבור כול אחד ואחת מאתנו אמא זה הדבר היקר ביותר, ואין זה משנה מעמד, גיל מוצא או כל ניואנס אחר, אמא זו אמא בכל מצב וללא תנאי. עבורי אמא זה החיים. כאדם, המאמין בבורא עולם ישתבח שמו לעד, אני מודה לבורא עולם שהייתה לי אמא כמו האמא שלי. היום, בעידן של זמננו, כשרק ניתנת במה בתקשורת לאנשים מסוימים הם מזכירים את אימם וזה תמיד מרגש אותי. בשבילי קשר טוב עם אנשים, זה קודם כול אדם שרואה את משפחתו לנגד עיניו ובמיוחד אדם שמכבד את הוריו. אנשים כאלה יכולים להיות קרובים אלי להמשך של קשר חם. רבים שהכירו את אמא שלי ציפורה נקוה, מיד אליהו, אומרים שהיא הייתה אם האימהות, לא פחות. זו ההגדרה שלה. אפילו התלמידים בבית הספר (כולם היו נכי פוליו) שלי זוכרים את האמא שלי, שהייתה מגיעה באופן קבוע לבית הספר בעקבות תלונות עלי. בבואה, היא תמיד דאגה לחלק מתנות לילדים. אמא שלי גדלה בבית יתומים, היא עברה ילדות קשה בבתי משפחות, עבדה שם קשה מאוד, בגיל צעיר היא נישאה לאבי מו רי ו רבי דוד. המשפחה גרה ברחוב הרצל פינת סלמה בתל אביב, בבית ערבי. משפחתי ״חייה״ בעוני מחפיר, בעקבות זאת, אבי התגי יס כמתנדב בבריגדה היהודית כדי לשפר מעט את המצב בבית. מאוחר יותר הוא נשבה והיה שבוי ארבע שנים בגרמניה, באותו צריף עם ראש עיריית חיפה דאז, אבא חושי. לכן, אמא נאלצה לעבוד בכול מיני עבודות קשות, היא שטפה בתים, עשתה כביסה בידיים והניקה תינוקות של נשים והכול כדי להביא פת לחם למשפחתה, אחיותיי נאלצו לעבוד קשה כשהן צעירות לגיל עבודה. היינו תשעה אחים ואחיות, טרגדיות נפלו על משפחתנו בזה אחר זה. אחותי מרים נפטרה בגיל בעקבות מחלת שחפת, חודשיים 19 אחריה נפטר בעלה יוסף מאותה מחלה. לאחי מאיר, נאלצו לקטוע את הרגל בעקבות זהום ממושך ברגלו. שנה אחרי שובו של אבי מהשבי בגרמניה נולדתי, ילד בריא. אך בגיל שישה חודשים חליתי ממגפת הפוליו שפרצה בשנות החמישים בישראל והפכתי לאדם עם מוגבלות לכול חיי. שנים של אשפוזים ממושכים בבתי חולים כשתמיד אמא ליד המיטה או מתחת למיטה ישנה על הרצפה. עד היום, אני זוכר ושומע את פעימות ליבה כשהייתה סוחבת אותי על גבה. לעולם אזכור את אמא עובדת קשה מבוקר עד ערב בדוכן הירקות שהיה לנו בתחנה המרכזית בתל אביב ביחד עם אחיי בנימין ומאיר עליהם השלום. בהמשך, נפטר אבי משברון לב בעקבות מחלת שתי אחיותיי. כעבור שלוש שנים נפטרו גם שתי אחיותיי הצעירות. כבן זקונים למשפחה וכמי שהיה צמוד לאמא, מעולם לא ראיתי אותה מרימה ידיים או מתלוננת על מר גורלה. ההיפך, היא הייתה הלביאה של הבית. חילקה כוח לכולם ובמיוחד לי, כדי להתגבר על המוגבלות שלי ותמיד אמרה לי ועודדה אותי "שהכול זה גורל ואסור אף פעם להתייאש". אמי נפטרה כשהיא בת שמונים, למרות שעברו כעשרים וחמש שנים מאז פטירתה, אין שבוע שאני לא חושב עליה. אפילו בטלפון הנייד שלי בווטצאפ, יש תמונה של אימי מאחורי דוכן הירקות. בכול פעם שאני שומע את תפילת אשת חיל מי ימצא, אני ניזכר באמא שלי. אני משוכנע ובטוח שהיא נמצאת אי שם למעלה בגן עדן. היכן, שכול הנשים הצדיקות וגבורות. יהי זכרה ברוך. אמן! אמי היקרה עליה השלום, ציפורה נקוה ז"ל 2020 אפריל | ניסן תש״ף 25